ארבע הערות על המחאה באיראן / ד"ר רז צימט

קרדיט תמונה: INSS
קרדיט תמונה: INSS

א. כל מחאה באיראן מעוררת מחדש את השאלה כלפי מי מפנים המפגינים את האשמה: הממשלה, המשטר כולו או אולי בכלל אויב חיצוני. ברור שהאבחנה הזו אינה פשוטה והיכולת לספק תשובה על בסיס ניתוח סיסמאות שנשמעות בהפגנות היא בעייתית מאוד, בין היתר משום שהרשתות החברתיות נוטות מטבע הדברים להבליט את הסיסמאות היותר קיצוניות, שלא בהכרח משקפות את המצב או את מטרותיהם של רוב המפגינים.

המצב הכלכלי באיראן מחריף, בעיקר בכל הקשור לקריסתו הנמשכת (שנובעת הן מסיבות כלכליות והן מסיבות פסיכולוגיות) של המטבע המקומי, הריאל. חשוב לציין שמדובר בהמשך מחאה כלכלית שנמשכת כבר מספר חודשים. על רקע קריסת הריאל והתייקרות המוצרים המיובאים, המסחר בבאזאר (בעיקר מסחר בסחורות מיובאות כמו מכשירים סלולאריים וכדומה) נקלע לקשיים רבים. כתוצאה מכך, השביתו שלשום סוחרי הסלולאר את החנויות וקיימו מחאה. אתמול הצטרפו למחאה סוחרים רבים נוספים בבאזאר, שעל פי חלק מהדיווחים הושבת כולו. יש כמה גרסאות בנוגע למצב בבאזאר. חלק מהדיווחים טוענים שהסוחרים הם שהשביתו את המסחר, חלק טוענים שהסוחרים בכלל לא רצו להשבית אך נאלצו לסגור את החנויות בלחץ כמה סוחרים מיליטנטים. כמו כל דבר ברשתות החברתיות, יש תמונות ש"מוכיחות" שהבאזאר סגור ויש תמונות ש"מוכיחות" שהעסקים לפחות בחלק משטחו נמשכים כרגיל. גם לגבי המחאה יש דיווחים סותרים שנעים בין "הפגנות אלימות וחריפות בין סוחרים לשלטונות בדרך למהפכה" ועד ל"כמה סוחרים אלימים ניסו להפר את השקט, אבל ללא הצלחה". האמת, מניסיוני, היא בדרך כלל איפה שהוא באמצע. מחאה חריגה בהיקפה, אך בוודאי שלא אובדן שליטה, לפחות לא כרגע.

הצטרפות הסוחרים של הבאזאר בטהראן למחאה היא מעניינת ומשקפת את חומרת המצב הכלכלי. יחד עם זאת, מי שמנסה לצייר את הסוחרים של הבאזאר (או את רובם) כמתנגדי משטר שרוצים להוביל מהפכה, לא ממש מכיר אותם. אלה אותם סוחרים שב-2009 התנגדו ל"מהפכה הירוקה", שמבחינתם הייתה מחאתם של הצעירים ממעמד הביניים העירוני החדש. מאז המהפכה האסלאמית הקשר בין הבאזאר לאנשי הדת ומוסדות המשטר רק התהדק והתמסד; חלקם הגדול של סוחרים אלו (בגלל תהליכים שעברו על הבאזאר האיראני מאז המהפכה) תלויים במידה רבה במשטר ואפילו מזוהים עם ערכי המהפכה והדבר האחרון שהם רוצים זו מהפכה. זה לא ממש טוב לעסקים.

לכן יש מקום סביר להניח, גם בלי לנתח את סיסמאות המחאה אתמול בטהראן, שאת עיקר הביקורת המפגינים מפנים כלפי מדיניותה הכלכלית של ממשלת רוחאני, ולמען האמת די בצדק. גם תומכי הממשלה מודים שרוחאני והפקידות הכלכלית הבכירה נכשלו לחלוטין במדיניות המט"ח. זה כמובן לא אומר שלא נשמעות גם קריאות נגד המשטר כולו ("מוות לרודן" וכו'), אבל זה בוודאי לא משקף את עיקר המחאה. אני עדיין סבור שמדובר במחאה שמהותה כלכלית, גם אם היא לובשת לעיתים אופי אנטי-ממסדי. צריך גם לזכור שבכל מחאה יש גם "טרמפיסטים" (ולאו דווקא במשמעות השלילית של המילה). יש אפילו דיווחים (גם מצד עיתונאים שאינם מזוהים באופן מוחלט עם המשטר האיראני) שחלק מהחנויות בבאזאר נסגרו בלחץ של מפגינים שהגיעו מחוץ לבאזאר.

גם את הקריאות בגנות הסיוע האיראני לסוריה, לחזבאללה ולעזה צריך לראות, להבנתי, פחות כביטוי לביקורת על מדיניות החוץ האיראנית ויותר כביטוי למורת רוח מסדר העדיפויות הלאומי. די מקביל לקריאות "כסף לשכונות ולא להתנחלויות", שמשקפות בעיקר מורת רוח ציבורית מהיקף ההשקעות בשטחים ולאו דווקא תמיכה בפתרון שתי המדינות או בוויתור על השטחים.

ב. הערה בנוגע למעמדו של חסן רוחאני. כתבתי על כך לפני מספר חודשים מאמר שהתפרסם ב"מכון למחקרי ביטחון לאומי" (INSS) תחת הכותרת "בודד בארמון סעדאבאד". המצב מבחינתו רק הוחמר בחודשים שחלפו מאז. כל מי שקורא את העיתונות האיראנית בשבוע האחרון יכול להתרשם מעוצמת הביקורת כלפי הנשיא, כולל בקרב תומכיו. החל מרמיזות בוטות של רחים צפאוי, יועצו הצבאי הבכיר של המנהיג העליון עלי ח'אמנהאי, שהצהיר כי לעיתים עדיף בלי ממשלה, דרך קריאות להקדמת הבחירות לנשיאות או לכל הפחות לחילופי שרים כלכליים בכירים בממשלה, ועד להצהרה של סאדק זיבאכלאם, הפרשן הפוליטי הבכיר שהיה מתומכיו המובהקים של רוחאני, ששב והצהיר הבוקר (בצער רב) כי תם עידן רוחאני וכי אין בכוחו לעשות עוד דבר.

זה לא אומר שדרכו של רוחאני נכשלה. אבל בנסיבות הנוכחיות, מול לחץ חיצוני ופנימי גובר, רוחאני הופך באופן הדרגתי למודל המוכר של נשיא איראני בקדנציה השנייה שלו: חלש ומוחלש. בימים האחרונים רואים בדיוק מה שראינו בקדנציה השנייה של מחמוד אחמדינז'אד: מוסדות המשטר מפנים את האצבע המאשימה ביחס למצב כלפי רוחאני ומדיניותו הכלכלית הכושלת. זה עוזר למשטר להפנות את המחאה כלפי הנשיא, בדיוק כשם שהיה בהפגנות המחאה הגדולות, גם בבאזאר, בשנת 2012, בעקבות קריסת המטבע המקומי והחרפת המשבר הכלכלי.

ג. בנוגע לשאלה האם מדובר בראשיתה של מהפכה שתוביל לקריסה כלכלית או פוליטית – אני עדיין מחזיק בעמדה כי לא צריך לרתום את העגלה לפני הסוסים. היו מחאות, יהיו מחאות והמשבר הכלכלי ילך ויעמיק ככל שהסנקציות יחזרו. זה עדיין לא קריסה כלכלית. מצבה הכלכלי של איראן עדיין טוב יותר ממה לפני כ-6-5 שנים (למשל בהקשר ליתרות המט"ח ולמאזן המסחרי), אף על פי שכיום נוסף למשבר הכלכלי גם משבר ציפיות, שבהחלט מזין את המחאה יותר מבעבר. לפיכך, למשטר יכולת למשוך זמן. עד מתי? לא ברור.

זו בוודאי לא קריסה פוליטית. המשטר לא עשה שימוש אפילו ב-10% מאמצעי הדיכוי שעומדים לרשותו. גם לא במהלך גל המחאה האחרון של דצמבר-ינואר. במקרה הגרוע המשטר יכול להודיע על נכונות לפתוח במו"מ על היבטים מסוימים בהסכם הגרעין או ביחס לתוכנית הטק"ק שלו (אני מסופק אם זה אכן יקרה, אבל לא הייתי מוציא זאת מכלל אפשרות בתרחיש מסוים) ולקנות לעצמו עוד קצת זמן עד ל"שינוי המשטר" בוושינגטון.

אני תמיד מזהיר את עצמי לא להתאהב בקונספציה שהמשטר יציב ובוחן את עצמי כל פעם מחדש לנוכח התמורות (וגם המחאה אתמול הייתה אירוע לא זניח בכלל). מצד שני, לא קל להיות "משבית השמחות" הקבוע כשבכל אירוע מחאה (למשל בשביתת נהגי המשאיות בחודש שעבר או בזמן המחאה בקאזרון שבמחוז פארס קודם לכן) אני משיב בשלילה לשאלה האם המחאה הזו מבשרת את קץ המשטר האיראני. אם וכאשר אשנה את הערכתי לגבי שרידות המשטר – אני מבטיח לעדכן.

ד. והערה אחרונה: אני רואה לא מעט צייצנים, ובהם גם עיתונאים, שעוקבים ומצייצים מחדש תמונות וסרטונים מהרשתות החברתיות סביב אירועי המחאה. זה כמובן מובן ולגיטימי, וגם אני עושה זאת מדי פעם. אבל רצוי לבדוק היטב (עד כמה שניתן) את מקור המידע. ישנם לפחות 3-2 צייצנים בטוויטר שיושבים במערב ומציפים את הרשת בדיווחים על מהומות והפגנות. אף שלא מדובר בדרך כלל בפייק ניוז, בהחלט מדובר בניסיון להעצים את חומרת המצב. כל אירוע קטן בשנה האחרונה הופך אצלם לעוד עדות למהפכה שבדרך. אחד/ת מהם ממומן, להערכתי, על ידי ארגון המוג'אהדין ח'לק והשני/ה על ידי ארגון אופוזיציה מלוכני כזה או אחר. יש מניפולציות אדירות ברשת, בעיקר באירועים של מחאה. הישמרו לנפשותיכם…

ד"ר רז צימט הוא עמית מחקר ב"מכון למחקרי ביטחון לאומי" (INSS) באוניברסיטת תל אביב המתמחה באיראן, וחוקר במרכז דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב

[תמונת הנושא: הבאזאר הגדול של טהראן, תמונת ארכיון. Ninara, flickr, CC BY 2.0]