דקה קלה על: האינטלקטואל הסעודי תורכי אל-חמד ומשנתו הליברלית [2]

תורכי אל-חמד (תמונת ארכיון, צילום מסך)
תורכי אל-חמד (תמונת ארכיון, צילום מסך)

בראיון הנרחב שפרסם האתר הסעודי "אילאף" בשבוע שעבר עם תורכי אל-חמד [ואשר חלקים ממנו הובאו כאן], האינטלקטואל הסעודי הליברלי מטיח ביקורת נוקבת בשמרנות הדתית. הוא סוקר בקצרה את התהליך ההיסטורי שהביא לצמיחתה – בסעודיה בפרט ובעולם הערבי והמוסלמי בכלל – ומפרספקטיבה ארוכה יחסית הוא משקיף על המהפך הכלכלי שעברה סעודיה בארבעים השנים האחרונות:

"… השיח הדתי הזה לא היה מתפשט לולא תבוסת 1967, אשר ללא ספק נטלה חלק בהתפשטותו. למרבה הצער, האזרח הערבי הפך לעכבר ניסויים בין הקומוניזם והלאומיות, ולאחר מכן הגיע התור של האסלאמיסטים, לא רק במצרים אלא גם באיראן, אפגניסטן וסודאן, ואפילו בארצנו.

למרבה הצער, למדינה [=סעודיה] היתה הזדמנות פז להיות גן העדן של העולם – [וזאת] כאשר עלה מחיר הנפט, אשר לווה בסחווה [ההתעוררות האסלאמית] הדתית, ומיליוני [אנשים] אבדו בין מלחמת אפגניסטן ומלחמות קרות, ונבנו מוסדות אסלאמיים ברחבי העולם.

אני חושש שאנחנו נתחרט לאחר שמחיר הנפט ירד, אך אופטימי שלכל הפחות נשוב להיות מדינה טבעית. וכיצד? כפי שחיינו בעבר. היית רואה סעודי בעל חנות, סעודי בעל מסעדה, סעודי העובד בתחנת דלק… נחזור להיות מדינה טבעית, כלומר שהאזרח לא יישען לחלוטין על המדינה.

בבקשו לתקן את העיוותים – לא רק הדתיים – שלדעתו קיימים בחברה הסעודית, סבור אל-חמד כי חלקם נגרם בשל "בום הנפט": כתוצאה ממשבר הנפט של 1973 ועלייתם המסחררת של מחירי הנפט, הכנסותיה של סעודיה מתמלוגי הנפט עלו באופן דרמטי ואפשרו לה לבצע פיתוח מהיר של פרויקטי תשתית ומפעלי תעשיה. אך לכך היתה, לדבריו, השפעה שלילית ביותר על האזרח הסעודי, וביתר דיוק – "בום הנפט" הרס את אתיקת העבודה של העובד הסעודי:

"… לפני ה'בום', האזרח לא עמד שלוב זרועות; במידה ולא מצא עבודה ממשלתית, היית מוצא אותו עובד בכל מקום. החשוב – שהוא עבד ולא ישב.

דור ה'בום' תלוי לחלוטין במדינה, והמדינה עשתה טעות כאשר גרמה לאזרח להיות תלוי בה לגמרי כקלף פוליטי של שליטה בו. שהרי המחיה של האנשים הינה בידי המדינה, היכולה לשלוט בה. מי שגדל לאחר ה'בום' זקוק להכשרה מחדש, שהרי הוא גדל אך ורק על כך שהוא מקבל – וכולנו היינו עדים למהומה שהתרחשה כאשר עלו במקצת מחירי הבנזין… האזרח התרגל אך ורק לקבל ולא ליצור, לא הורגל ליצור את הונו בעצמו… מוסר העבודה אבד…".

לדעת אל-חמד, אין פתרון קסם לבעיה זו. לשיטתו, המזור לחולי חברתי זה ולבנייתה מחדש של תרבותה של החברה טמון בחינוך: "אחי, הוצא לנו דורות משכילים בידע אמיתי – זה יועיל לחברה ולשוק העבודה".

אל-חמד אינו חוסך את שבטו מאלו שבכוחם לתרום להתפתחותה של התרבות החברתית. בתשובה לשאלה איזה תפקיד על המשכילים, האינטלקטואלים ואנשי התקשורת למלא במישור זה, הוא עונה בנחרצות:

"לנטוש את הצביעות. על המשכיל לנטוש את הצביעות או את השתיקה. כאשר ישנה בעיתונים שלנו ידיעה על כך שמערכת המשפט האמריקנית מתפעלת ממערכת המשפט הסעודית, או שהיפנים מתרשמים מהניסיון החינוכי הסעודי – כזב לי, אבל אל תסיח את דעתו של האזרח… המנהיג מבחין ויודע מיהו הצבוע ומיהו היועץ הנאמן, אבל כאשר כולם צבועים – כאן הבעיה".

כליברל המתנגד באופן עקרוני לרודנות, אל-חמד נשאל מדוע הוא נוהג להלל את טורקיה החילונית, אשר קיומה מבוסס על דרכו של הרודן כמאל אטאטורק. הוא משיב:

"במקרים רבים, אתה זקוק לרודן כדי שיעצב עבורך את יסודותיה של המדינה. בלעדי אטאטורק, טורקיה היתה מאבדת את עצמה ומחולקת בין מדינות הבלקן. למעשה, לא אטאטורק [הוא ש]ביטל את הח'ליפות [ב- 1924], הח'ליפות ממילא כבר היתה גמורה, עד כדי כך שאירופה כינתה את המדינה העות'מאנית כאדם החולה של אירופה… לולא היסודות אותם הניח אטאטורק, לא היה מגיע ארדואן ושולט בטורקיה, החילוניות היא שהביאה אותו".

אל-חמד נשאל על דעתו לגבי האביב הערבי, ומנצל זאת כדי לפרט את השקפתו לגבי צורת המשטר הראויה עבור סעודיה:

"למעשה, בתחילת האביב הערבי הייתי אופטימי. חשבתי שזו מהפכה אמיתית נגד העריצות, פתיחתו של דף חדש והתחלה תרבותית חדשה, שתביא לעיון מחדש בטיעונים שלנו, בהיסטוריה ובעבר שלנו. אך התברר לי ההיפך. האביב הערבי הוציא לנו עדתיות וגזענות מתועבת… השווה את עיראק היום לעיראק של סדאם [חוסיין] ועיראק של ימי המלוכה [1958-1921]. בימי המלוכה עיראק היתה פוריה, לא היתה בה עדתיות אלא פלורליזם מפלגתי ודמוקרטי. השווה בין מצרים לפני המלוכה ולאחריה… הרופא המצרי נסע לאירופה ומונה [למשרה] מבלי לשים לב לתעודה שלו, מספיק שהוא למד במצרים. ראה את לוב לפני המהפכה ולאחריה, והשווה אותה למה שקורה עכשיו.

יש אומרים שהנפט הועיל למדינות המפרץ, אך יש לך דוגמה אחרת – ירדן, שהמרקסיסטים תיארו אותה כעמק שאינו בר זריעה, ועם זאת אתה רואה שהיא מדינה שמכילה את הפליטים הסורים והעיראקים.

בקיצור, מלוכה חוקתית מוגבלת – כמו בריטניה, למשל. אל לנו להעלות את רף השאיפות גבוה [מדי], אלא מלוכה חוקתית כמו במרוקו עדיפה עליי מאלף רפובליקות.

בעבר אמרתי שהדמוקרטיה מתקנת את עצמה בעצמה, אך חזרתי בי מאמירה זו. הדמוקרטיה היא כמו כוס זכוכית המשקפת לך בה את עצמך. הדמוקרטיה יושמה בעיראק והוציאה לנו את העדתיות, וכאשר היא תיושם בסעודיה אני בטוח שהיא תוציא לנו גזענות, עדתיות, אזוריות ושבטיות. לכן אינני דורש לא דמוקרטיה ולא בחירות. אני דורש חינוך טוב שילמד אותך את הזכויות והחירויות וכיצד לחשוב עם השכל. כלומר, בניין שיסודותיו הם האזרחות, החוק והחינוך המשובח. הצל אותי מחוק שמעניש מי שהוא כופר, יהיה אשר יהיה. אם אתה סבור שהשיעי או כל עדה אחרת הם כופרים – זו דעתך, בתנאי שלא תכריז עליהם בפומבי ככופרים, מפני שזה סודק את השורה הלאומית".

מתוך הראיון ב"אילאף", עולה שאל-חמד מייחס חשיבות רבה להופעתו של דור הטוויטר. למרות שפת העלבונות והגידופים בה נוקטים משתמשי הטוויטר בסעודיה, יש בכך לדעתו כדי להעיד על התנערותה של החברה מהקיפאון ששיתק אותה:

"אני אופטימי בשל כמויות הגידופים, הקללות וניבולי הפה, מפני שאלו הם [בבחינת] היחלצות ממשקעים קדומים. כדי שפצע יירפא, תחילה על המוגלה לצאת ממנו. אנחנו זקוקים לזמן כדי לשנות".

מעניין, על כן, לבדוק כיצד אל-חמד עצמו מנצל את כלי ה"ציוצים" כדי להביע את השקפותיו על האקטואליה. בתחילת החודש הוציאה סעודיה להורג את איש הדת הסעודי-שיעי נימר באקר אל-נימר. במשבר החמור שהתגלע בעקבות זאת ביחסים בין איראן וסעודיה, אל-חמד מתייצב ללא עוררין לצידו של בית המלוכה הסעודי.

בימים שחלפו מאז פרוץ המשבר, אל-חמד "מצייץ" האשמות כנגד איראן – "ראש הנחש", לדבריו. הוא טוען, שכל מטרתה של איראן הינה להרוס ולהחריב את המדינה הסעודית: "התוכנית של המולות אינה שלמה ללא מכה ומדינה, זו תוכנית המבוססת על הנהגת העולם האסלאמי". מבלי לנקוב במילה "שיעים", הוא מביע את חששו כי בין אזרחי סעודיה יהיו מי שילכו שולל אחריהם: "זו הפוליטיקה ומסדרונותיה הרקובים, המשרתת אך ורק את איראן".

והנה דוגמאות נוספות ל"ציוציו" של אל-חמד על איראן:

האם אתם יודעים מדוע איראן של המולות שונאת את סעודיה? פשוט מפני שהיא עומדת בפני השאיפות שלה. [איראן] השיגה את ביירות, דמשק ובגדאד, וכמעט שחיבקה את צנעא – ו[אז] היתה הסופה [="סופת הנחישות", המבצע הצבאי של סעודית ובעלות בריתה נגד המורדים החות'ים בתימן, שהחל במרץ 2015].

המולות שואפים להקים אימפריה פרסית בלבוש דתי. על השיעים הערבים המולכים שולל שלא להתפתות ללבוש זה…

לו אל-חוסיין בן עלי [מייסד השיעה] היה חי, הוא היה מצר על מה שכנופיית המולות בטהראן עושה בשמו. הוא היה טהור, ולא אופורטוניסט, אינטרסנט, שועובי [המשמעות כאן: אנטי-ערבי] ועדתי.

הפרסים – אומה אצילה ובעלת תרבות מושרשת. הבעיה שלנו היא עם המולות, לא עם האומה הפרסית…

מלחמה בין סעודיה ואיראן – לא תקרה. סעודיה נוטה תמיד לשלום, ואיראן מנהלת מלחמה אך ורק באמצעות המיליציות שלה. בסופו של דבר, היא נמר של נייר.

גם מזכ"ל החזבאללה חסן נסראללה – בעל בריתה של איראן – 'זוכה' להתייחסויותיו של אל-חמד, המשתמש במה שנתפס על ידי מתנגדיו של נסראללה כנקודת התורפה שלו: התהדרותו בדגל ההתנגדות (אל-מוקאומה) לישראל.

כל דבר היום מנוהל בשם ההתנגדות האסלאמית לישראל. אני רואה את חיילי חזבאללה רק בסוריה. בדרום הכל שקט, כמו בתל אביב.

ואם כבר ישראל – הנה מספר התייחסויות המשוות בינה ובין איראן:

ישראל אויב בוגדני, היא אומרת [לנו]: איני רוצה טוב עבורכם, היזהרו ממני. איראן ידידה כלפי חוץ, אומרת: לכם איתי כל טוב, בעוד היא למעשה מוכרת רעל. אויב בר דעת ולא ידיד בור.

בכל ההיסטוריה שלה, ישראל לא הוציאה להורג חצי ממה שאיראן הוציאה להורג בשנה אחת של שלטון המולות… אויב בר דעת טוב מידיד בור.

… ישראל יותר מתורבתת מרובנו, ולכן היא ניצחה.

ישראל, למרות התוקפנות שלה, מתנהגת עם מדינות אחרות בהיגיון של מדינה. איראן של המולות, באסלאמיות כביכול שלה, מתנהגת עם המדינות באזור שלה בהיגיון של כנופיה…

כיצד עמדותיו הליברליות של אל-חמד הליברל מתיישבות עם מציאות הסעודית, בה חיי אדם מקופדים באמצעות הוצאה להורג המבוצעת באופן רשמי על ידי המדינה? הנה מספר "ציוצים" המדגימים את דעתו בנידון:

באיראן, אדם נעצר היום ומוצא להורג מחר. מי שהוצאו להורג בסעודיה – חלקם שהו בכלא יותר מעשר שנים עד שההליכים הסתיימו.

אין זו הגנה על עונש המוות, אך לעיתים הריפוי האחרון הוא הצריבה. כאשר המולדת וזכויותיהם של האחרים נתונות בחיכוך, הריפוי הוא אך ורק [באמצעות] הצריבה.

בסדרת "ציוצים" ב- 4 בינואר, אל-חמד שואב לקח היסטורי ממלחמת האזרחים בארה"ב, בה פתח הצפון בראשות הנשיא לינקולן במלחמה נגד הדרום שרצה לשמור על משטר העבדות ולפרוש מן האיחוד עם הצפון:

טענת הדרום לפרישה הסתמכה על החירות, החירות לסגת מהאיחוד. בעוד טענת הצפון היתה שלחירות יש גבול, וכדי שהחירות תשגשג אין מנוס מפרמטרים פוליטיים.

הראשון בפרמטרים אלו הוא האיחוד. האם הצפון בגד בזמנו בליברליות ובדמוקרטיה שלו ובעקרונותיהם של האבות המייסדים כאשר נלחם בדרום שהרים את ססמת החירות?

איני סבור כך. אלא זהו נצחונה של החירות האמיתית, בכך שחוסלה עבדותו של האדם לאדם [אחר], [עבדות] אשר הונהגה בשם החירות ובשם אמרות התנ"ך. וזאת למרות כובדו של המחיר.

מכאן, סבור אל-חמד, ניתן להשליך גם לשאלת ההוצאות להורג בסעודיה:

היום נמתחת ביקורת על סעודיה בשל ביצוע גזרי דין מוות כנגד טרוריסטים שהורשעו בשפיכת דם… ונאמנויות חיצוניות מאיימות על הישות [הסעודית] בשם האדם וזכויותיו. זאת למרות שכל הנידונים כלל לא הכירו באדם, ובוודאי לא בזכויותיו.

השמירה על ישות מאוחדת ובטוחה היא גבול שלא ניתן לעבור אותו. ללא אחדות הישות ובטחון המולדת, אף ערך אינו יכול להתפתח, ובראש ובראשונה ערך החירות. למרות שאני מתעב שפיכות דמים, למרבה הצער לעיתים מעט ממנה מונע הרבה.

ולמי שאולי חשב אחרת, אל-חמד מבהיר:

סעודיה היא מולדתי, על כל יתרונותיה וחסרונותיה היא תישאר מולדתי. לא אפקיר אותה עבור צרחן כאן או מי שבלבו טינה שם. היא הקו האדום שלי. שימשיכו להטיח האשמות לסוגיהן.

שני דברים שלא אשא ואתן עליהם, לא פוליטית ולא עקרונית: אחדות מולדתי והמשטר בה.