האיראנים בוחשים בבחריין: המטרה – סעודיה / ד"ר יבגני קלאובר

בחריין היא מדינה קטנה במפרץ הפרסי – אוכלוסייתה מונה כ-1.361 מיליון תושבים – הנוקטת במדיניות חוץ פרו-אמריקנית מובהקת. היא מארחת את אנשי הצי החמישי של ארה"ב, ובכך מהווה אחד הבסיסים הגדולים של חיל האוויר האמריקני במפרץ, אשר בכוחם להרתיע את איראן. בחריין נעדרה מהדיון הציבורי ו"לא עלתה על ראש שמחתנו" מאחר והיא שרדה בשקט יחסי את ה"אביב הערבי", ומאז 2011 לא נהגה לפתוח את עמוד החדשות – בניגוד לסוריה, עיראק, לוב ומצרים. אלא שדיון בסיטואציה הפנימית בתוך בחריין מקנה תובנות מעמיקות למדי בכל הקשור לסיכויים ולסיכונים הנוגעים להתפתחויות של השנים האחרונות במזרח התיכון, ביניהן: מלחמת האזרחים בסוריה, שינוי המשטר במצרים והסכם הגרעין שנחתם ביולי 2015 בין המעצמות ואיראן. ההתפתחויות שהתחוללו לאחרונה בממלכה קטנה זו, אשר הוציאה להורג שלושה מוסלמים שיעים, בצעד חריג לראשונה מאז 2008, מזכירות לנו שוב את הצורך להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק.

המתח בין הרוב השיעי בבחריין לבין משפחת המלוכה הנמנית על המיעוט הסוני עלה מדרגה בדיוק לפני שנה (בתחילת ינואר 2016), בעקבות הוצאתו להורג בסעודיה של המטיף השיעי נימר א-נימר. לאחר שבית משפט בבחריין הורה, כאמור, להוציא להורג שלושה מוסלמים שיעים בגין רצח שלושה שוטרים במרץ 2014 – התסיסה השיעית בבחריין גוברת והולכת. האיראנים בוחשים בקלחת הבחריינית בתמיכתם בשיעים, ואלה עלולים בכל רגע לערער את בסיס הלגיטימציה של המלוכה. הוצאתם להורג של שלושת האסירים השיעים מלבה את המתח שנוכח זה מכבר באזור. סעודיה הייתה הראשונה לנתק את היחסים עם איראן; בחריין, סודאן ואיחוד האמירויות הלכו בעקבותיה. בפברואר 2016 בחריין אף שלחה גדודים להשתתף במלחמת האזרחים בסוריה ובמאבק נגד דאע"ש – זאת כחלק מהמאמץ המשותף להפיל את משטרו של בשאר אסד. עתה, כשחלב שוחררה מהחמושים הסוניים הפרו-סעודיים והם מתרכזים באידליב, הסונים יכולים לקבע את האזור הזה במפה כאזור השפעה סוני. האיראנים מתנגדים לכך בתוקף: הם ממשיכים להגן על משטר אסד ומאותתים לסעודים כי יענישו אותם באמצעות ההתקוממות השיעית בבחריין השכנה. פרשנים רבים צופים עליית מדרגה במאבק האופוזיציוני השיעי בבחריין בתקופה הקרובה.

הפרשנים האופטימיים טוענים, כי השפעתם של האיראנים על השיעים בבחריין היא מועטה יחסית, וכי עד כה "איראן לא לקחה חלק או שיחקה תפקיד משמעותי בהתקוממות בבחריין". פרשנים אופטימיים אחרים הוסיפו, כי איראן "נוקטת קו זהיר" ביחס לממלכה. פרשנים אחרים, פסימיים יותר, סבורים כי שליטתו של בית המלוכה הסוני, בראשותו של המלך חמד בן עיסא אאל ח'ליפה, על הרוב השיעי המהווה כ- 70% מאוכלוסיית המדינה, הינה בבחינת "חבית נפץ". יש לזכור, שבחריין הייתה פעם תחת שליטת האיראנים, ורק בשנת 1970 הסכימה איראן להסיר את יומרתה (הפוליטית) לשליטה בבחריין. ב- 1971 נערך בבחריין משאל עם בחסות האו"ם, אשר מטרתו הייתה לקבוע את עתידה הפוליטי של המדינה. תוצאות המשאל העניקו לבחריין סטטוס של מדינה ריבונית. מאיר ליטבק מכיר בגורם השיעי והפרו-איראני בבחריין, וטוען כי עבור איראן "זו הייתה הסכמה רשמית, אבל לא רגשית-הכרתית, ואישים איראניים חוזרים ומזכירים מדי פעם שבחריין בעצם שייכת לאיראן". מאז, הלכה למעשה, בחריין היא מדינה שהרוב השיעי באוכלוסייתה מדוכא על ידי המיעוט הסוני השולט, כך שהאיראנים אינם יכולים להתעלם מ"קלף" פוליטי חשוב זה. למעשה, הסיטואציה האתנית במדינה מורכבת עוד יותר, לאור העובדה כי כמחצית מאוכלוסייתה אינם אלא מהגרי עבודה המגיעים מאיראן, דרום ומזרח אסיה, ואפריקה.

הקולות האיראניים החתרניים היו שם תמיד, והם עדיין חלק מהמציאות הפוליטית בבחריין. כך, לדוגמה, עורכו הראשי של העיתון "כיהאן", חוסיין שריעתמדארי – שמונה לתפקיד על ידי האייתוללה ח'אמנאי – הצהיר ביולי 2007 כי יש להשיב את "מחוז בחריין" למולדתו האמיתית, כלומר לאיראן. ב- 2009 אמר יושב ראש הפרלמנט האיראני דאז, עלי אכבר נאטק נורי, שבחריין הייתה למחוז ה- 14 של איראן עד 1970, וכי המחוז הזה למעשה שייך לאיראן מבחינה לגאלית. אלו התבטאויות העלולות לתפקד באופן הרבה יותר "נפיץ" היום, כש"האביב הערבי" עדיין לא נגמר.

קאסם (תמונת ארכיון, جون هاورد, flickr, CC BY-SA 2.0)
קאסם (תמונת ארכיון, جون هاورد, flickr, CC BY-SA 2.0)

ב- 21 ליוני 2016 שללה ממשלת בחריין את אזרחותו של המנהיג השיעי האייתוללה עיסא קאסם, אשר עמד מאחורי ההתקוממות השיעית במדינה בשנת 2011. המנהיג הרוחני העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, כינה את ההחלטה הבחריינית "טיפשות". האיראנים אף ניסו להתמקח עם בחריין, ולטעון כי שלילת אזרחותו של קאסם "עלולה להסית לאלימות מצד שיעים המהווים את הרוב במדינה". קאסם סולימאני, מפקד כוח "אל-קודס" [כוח הפריסה הבינלאומי של "משמרות המהפכה האיראניים"], אמר שהמיעוט השיעי עלול להגיב ולפרוץ במרד. לאחר שלילת האזרחות, רחובות הממלכה לא ידעו שקט כשאלפי שיעים "יצאו להפגנת תמיכה מחוץ לביתו" של עיסא. הפרקטיקה של שלילת אזרחות מבני הרוב השיעי, המודרים לשוליים על ידי המיעוט הסוני, ואשר – לדעת השלטונות – עוסקים בפעולות חתרניות ומפלגים את העם, הינה "פרקטיקה מקובלת" בבחריין. במהלך השנים 2016-2015 "נשללה אזרחותם של כ- 250 בני אדם, ורובם אף גורשו מהמדינה". המרדף אחרי האייתוללה עיסה קאסם קשור גם לעניינים כלכליים: לפי המסורת השיעית, על כל אדם לשלם מס "ח'ומס" (Khums). הכסף ממס מיוחד זה אמור לשמש את האייתוללות לצדקה, אלא שהשלטונות בבחריין משוכנעים שהאייתוללות מזרימים את הכסף שנאסף לפעולות חתרניות נגד הממשלה.

הרשויות בבחריין חושפות מפעם לפעם פעילות חתרנית של איראן בשטח הממלכה. בתחילת 2016 הן גילו מפעל גדול לייצור פצצות ועצרו מספר חשודים השייכים ל"משמרות המהפכה האיראניים". המעצר היה בתגובה לזימונם של שגרירי איראן ולבנון על ידי שר החוץ הבחרייני, על מנת לנזוף בהם על "ההתערבות המוגזמת של האיראנים ובני בריתם בפוליטיקה הפנימית של הממלכה הבחריינית". אירועים אלה היוו ביטוי להתמרמרותו של המשטר בבחריין בעקבות נאום של ח'אמנאי לפני כשנה וחצי, בו הצהיר כי  המאורעות בבחריין הנם "טרגדיה של האסלאם". בעקבות מהומת הקולות האיראניים החתרניים, בחריין – החברה בקואליציה שמובילה סעודיה נגד המורדים החות'ים בתימן – הודיעה באוקטובר 2015 על החזרת שגרירה בטהראן למנאמה. בנוסף, היא הכריזה כי השגריר האיראני הנו אישיות בלתי רצויה ("פרסונה נון גרטה") והציבה בפניו אולטימטום – לעזוב את המדינה תוך 72 שעות. משרד החוץ הבחרייני מסר את ההודעה הבאה: "איראן ממשיכה להתערב בנעשה בבחריין כדי ליצור מובלעת איראנית בתוך הנסיכות ולהפר את היציבות". נזכיר גם כי באוגוסט 2015 עצרו שלטונות בחריין חמישה פעילים פרו-איראניים באשמת קשירת קשר להריגת שני שוטרים.

בדצמבר 2016 ציין המזרח התיכון שש שנים מאז מוחמד בועזיזי הצית עצמו בתוניס – מעשה שהדליק את הניצוץ אשר הוביל למהפכות "האביב הערבי" במזרח התיכון. סוריה, תימן ולוב קרסו כתוצאה ממלחמת אזרחים אלימה; ואילו בחריין – בעזרת מדינות המפרץ – דיכאה באכזריות את המחאה, אשר תבעה מבית המלוכה הסוני את כינונן של רפורמות דמוקרטיות. עלי משמייע, הנער אשר נהרג במנאמה בעת המחאה, הפך לגיבורו של "האביב הערבי". יש לזכור גם, שארה"ב הפסיקה את הסיוע הכלכלי-צבאי לבחריין בעקבות האירועים האלה ב- 2011, וחידשה את הזרמת הדולרים והנשק לממלכה רק בקיץ 2015. הפגנות המחאה ברחבי בחריין בשנים 2012-2011, אשר דוכאו באלימות, פתחו שלב חדש בפוליטיקה של הממלכה. האופוזיציה השיעית טענה שכוחות הביטחון הרגו כ- 500 מפגינים, וכי מאות נפצעו ונעצרו ללא סיבה. חברי הפרלמנט ממפלגת האופוזיציה "אל-ופאק" פרשו ממנו, ואילו איגוד עובדי הנפט השבית את התעשיה בממלכה למשך כמה ימים. במהלך השנים האחרונות הגיעו מבחריין דיווחים אודות אלימות ההולכת וגוברת במדינה, כמו גם על הריסת מסגדים שיעים, נוכחות מוגזמת של כוחות הביטחון בכפרים שיעיים, מעצרים שרירותיים של חברי האופוזיציה השיעית ודיכויים של מתנגדי המשטר.

התסיסה השיעית נגד משטרו של חמד בן עיסא אאל ח'ליפה נמשכת ללא הפסק ולאורך כל הזמן. המלך הבחרייני ניסה לתקן את המצב באמצעות כינון בחירות לרשויות המקומיות ב- 2014, אלא שהשיעים החרימו אותן ושיעור ההשתתפות בהן היה מאוד נמוך (כ- 30%). התסיסה מומחשת ביתר שאת גם בשערוריית הערוץ  הלווייני הסעודי "אל-ערב" (בבעלותו של המיליארדר והנסיך הסעודי אל-וליד בן טלאל): הערוץ, אשר החל את שידוריו ממנאמה בתחילת פברואר 2015, נתן במה לאופוזיציה השיעית בבחריין; בתגובה, הפסיקו שלטונות הממלכה את השידורים . ראש המרכז לחקר בחריין בלונדון, עבאס בוספאן, אמר כי "הפסקת שידורי הערוץ היא מבחן לחופש הביטוי בבחריין". בחריין, יחד עם "האח הגדול" שלה בדמותה של סעודיה, פיתחו "אפס סובלנות" כלפי הגורמים שלדעתן חותרים תחת ההגמוניה הסונית שלהן באזור. הדבר מסביר גם את ההתעקשות הסעודית להוביל קואליציה כנגד המורדים החות'ים (השיעים) בתימן ולתמוך בנשיא עבד רבו מנסור האדי, אשר חזר למדינתו לאחר שהות מאונס בגלות אך עדיין לא הצליח להשתלט על האזורים הבדלניים. סעודיה, למעשה, מהווה גם מעין ערובה ביטחונית מבחינתו של המלך הבחרייני: הסעודים מעוניינים בהמשך שלטונו – זאת על מנת להבטיח שליטה של הציר הסוני במפרץ, כמו גם את מיגורם של השיעים הנתמכים על ידי האיראנים. יש הרואים בקשר הסעודי-בחרייני תלות מוחלטת: שתי המדינות, המחוברות באמצעות גשר (אשר נחנך ב- 1986 ואורכו כ- 25 ק"מ), התנהלו מאז ומעולם כגוש הומוגני בכל הנוגע ליחסים הבינלאומיים. יש מי שאף מרחיק לכת ורואה את בחריין כמדינת לווין של סעודיה.

"חבית נפץ": מנאמה, תמונת נוף (Rory, flickr, CC BY 2.0)
"חבית נפץ": מנאמה, תמונת נוף (Rory, flickr, CC BY 2.0)

כתוצאה מחתימתן של המעצמות על הסכם הגרעין עם האיראנים בקיץ 2015 והסרת הסנקציות מעל איראן בינואר 2016, בבחריין חוששים שאיראן שתהפוך למעצמה הגמונית באזור. החרדה מכך הובילה לתגובות שונות, חלקן סותרות: מחד, איראן הצהירה בגלוי שהיא עומדת לתמוך בשיעים באשר הם נמצאים – בסוריה, תימן, סעודיה, בחריין ולבנון. מאידך, חתימת ההסכם עם האיראנים ביולי 2015 מהווה זרז משמעותי מבחינת מדינות הציר הסוני בשאיפתן להשגת טכנולוגיות גרעיניות, על מנת להשתוות אליה במאזן גרעיני. סעודיה, הבטוחה ביכולתה "לשחק את המשחק", סגרה בינתיים עסקה עם הרוסים, במסגרתה יוקמו 16 כורי אטום לצורכי שלום. לבחריין – אשר שימשה בעבר כמרכז של הסחר במזרח התיכון – המציאות הפוליטית והכלכלית הנוכחית אינה מאפשרת להיכנס למרוץ החימוש הגרעיני, ולכן היא מסתפקת בלקיחת חלק "בפרויקטים משותפים בתחום במשפ"מ (המועצה לשיתוף פעולה במפרץ – הברית הרופפת המאגדת מאז 1981 את שש מדינות המפרץ הערביות)". התחזקותו של הציר הסוני, כתגובה לעסקה עם האיראנים, מתבטאת גם בתכניותיו של המלך הסעודי לכרות תעלת מים בין המפרץ הפרסי לאוקיינוס ההודי, שתאפשר למדינות המפרץ לייצא נפט וגז מבלי לעבור בשטחים שבשליטת/השפעת איראן. אורך התעלה החדשה יהיה 950 קילומטרים, וכשליש ממנה בשטח תימן. בתום בנייתה, היא תשמש לייצוא הנפט והגז של ערב הסעודית, קטר, איחוד האמירויות הערביות, כוויית ובחריין. על מנת להוציא את הפרויקט אל הפועל, הסעודים חייבים לשמר משטרים סוניים בכל המדינות המוזכרות מעלה, ביניהן בחריין.

ד"ר יבגני קלאובר הוא פרשן פוליטי, חוקר ומרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים בסכסוכים אתניים, בדמוקרטיות בהתהוות ובפוליטיקה השוואתית