ההרתעה עבדה, כנראה / אופק רימר

בסרט "ד"ר סטריינג'לאב" (1964), לאחר שגנרל בחיל האוויר האמריקאי נותן על דעת עצמו פקודה למפציצים להטיל את פצצות המימן בעומק ברית המועצות, מגלה הצמרת הביטחונית של ארה"ב על קיומו של מתקן "יום הדין" שפיתחו הרוסים. המתקן מתוכנן לפעול אוטומטית לאחר זיהוי של הפצצה גרעינית ברוסיה, ולאחר שהמתקן מופעל אין יד אדם יכולה להתערב בתהליך המוביל לבסוף להשמדת העולם. לפי שגריר ברית המועצות שהוזמן לפנטגון, אין איום המשדר אמינות ומחויבות למימוש יותר מזה. בתגובה לגילוי מתרתח המומחה האמריקאי למחקר ופיתוח גרעיני, ד"ר סטריינג'לאב, ומטיח בשגריר: "הרי ברור שכל התכלית של מתקן 'יום הדין' יורדת לטמיון אם שומרים עליה בסוד! מדוע לא סיפרתם על כך לעולם?!".

בחודשים האחרונים, מאז נזרע החשש בישראל מפני ההתבססות האיראנית בסוריה, בירושלים לא הסתירו את האופציות שיונחו על השולחן במקרה שההתבססות תקרום עור וגידים. זה החל בביקור של ראש הממשלה נתניהו בקרמלין בתחילת מרץ 2017, אז ניתן לראשונה ביטוי קונקרטי לחשש הישראלי מנוכחות איראנית בסוריה. ראש הממשלה חשף כי "איראן מנסה לבנות כוח צבאי, תשתיות צבאיות, מתוך כוונה להתבסס בסוריה. לרבות ניסיון איראני להקים נמל ימי". מאוחר יותר באותה שנה ניסו הרוסים לתת מענה לחששות הישראליים, בדמות הקמת אזור הרגעה בדרום סוריה, ולאורך הגבול עם רמת הגולן. אך ישראל המשיכה להזהיר מפני החתרנות האיראנית, הטרור בגבולות, ההקמה של בסיסים צבאיים ומיליציות, שיקום הצבא הסורי והתעשיות הביטחוניות, ההקמה של מסדרון יבשתי ושל נמלים ימיים.

בסוף השנה שעברה, המערכה נגד הנוכחות האיראנית בסוריה עלתה הילוך. ב-10 בנובמבר פורסם ב-BBC כי איראן מקימה בסיס קבע דרומית לדמשק, כ-50 ק"מ מהגבול עם ישראל. כעבור כשלושה ימים, מסרו שרים בקבינט לכתבת "כאן", גילי כהן, כי רק פעולה צבאית תשרת את האינטרס הישראלי בסוריה. ב-2 בדצמבר דווח כי ישראל תקפה את הבסיס האיראני והרסה חלקים ממנו. כחודש לאחר מכן, השבוע, פורסם ב-YNET כי להערכת ישראל, אסד סירב להצעה האיראנית להקמת בסיסים במדינתו, בהם בסיסי אוויר וטילים, נמלי ים ומפעלים לייצור נשק.

נדירות הן הפעמים במהלך ההיסטוריה, בהן אפשר להגיד שההרתעה עבדה. בוודאי ביחס למספר הפעמים שבהן אפשר להגיד שהיא נכשלה (פרל הארבור, 1941; מלחמת קוריאה, 1950; מלחמת לבנון השנייה, 2006; סיפוח קרים, 2014). הקושי להוכיח הצלחה הוא מובנה בעולם ההרתעה. מטרת ההרתעה היא למנוע מהיריב לנקוט פעולה, שאחרת היה עלול לנקוט בה, באמצעות איום בעונש שיגביר את העלויות שהיריב ישלם ביחס לתועלת שהוא סבור שתצמח לו מנקיטת הפעולה. הצלחת ההרתעה נמדדת אפוא באי-נקיטת הפעולה, כלומר בדבקות של היריב במדיניות או בהתנהגות הנוכחית הגלויה שלו.

בשאר אל-אסד (בביקור בסוצ'י, רוסיה, 20 בנובמבר 2017. קרדיט: אתר הקרמלין, CC BY 4.0)
בשאר אל-אסד (בביקור בסוצ'י, רוסיה, 20 בנובמבר 2017. קרדיט: אתר הקרמלין, CC BY 4.0)

בהנחה שאנו מייחסים נכונות ומהימנות לדיווח בתקשורת הישראלית, אשר מקורו בישיבות הקבינט, יתכן מאד שמדובר באחת מאותן פעמים נדירות בהן אפשר להגיד: ההרתעה עבדה. נכון, אפשר לטעון שהאיום הישראלי בסך הכל שיחק לידיו של בשאר אסד. הנשיא הסורי, המחזיר לעצמו בימים אלה את השליטה במדינה המתפרקת לאחר שבע שנות לחימה וכנגד כל התחזיות, רוצה להימנע ככל הניתן מתלות מוחלטת ומשתקת בפטרונים החיצוניים. האיום הישראלי העניק לו את העילה המספקת להתייצב בפני בעלי בריתו בטהראן ולהתנגד לניסיונות לתקוע יתדות במדינתו ובריבונותו.

בין אם האיום פעל על האיראנים במישרין ובין אם היה זה אסד שתרגם אותו לפרסית, עוצמתו ואמינותו של האיום ששידרה ישראל בחודשים האחרונים – אשר הוביל ככל הנראה ל"בהלת מלחמה" של ממש – השיג את התוצאה הרצויה. ישראל הרוויחה זמן, אך כאמור תוצאה זו היא זמנית. יש לצאת מנקודת הנחה שהאינטרס האיראני, וגם האינטרס הסורי, לבנות מחדש את כוחה הצבאי של סוריה ולשקם את ההרתעה של "הציר השיעי" מול ישראל – בעינם עומדים.

ישראל יכולה להתגאות בניהול המשבר עד כה ובהישגים שהושגו, גם אם זמניים. אך באותה נשימה, עלינו להכיר בארעיותם של ההישגים ולהמשיך לפעול בכל הערוצים הנוספים ליצירת תנאים נוחים יותר לקראת עיצובה של סוריה העתידית, הן במישורים הדיפלומטיים, האזרחיים וההומניטאריים והן במישורים הצבאיים, המודיעיניים והחשאיים.

אופק רימר הוא תלמיד במסלול לדוקטורט במחלקה ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית ומחבר הבלוג "אופק מדיני"