המזרח התיכון: בין ארה"ב לרוסיה / ד"ר יבגני קלאובר

הגאוגרף השוודי רודולף קיילן (Rudolf Kjellen) היה מי שטבע את המונח גאופוליטיקה, וזאת במסגרת טקסט שעסק בגבולותיה של שוודיה. הוא הגדיר את הדיסציפלינה כ"תאוריה המגדירה את המדינה כאורגניזם גאוגרפי או כתופעה במרחב מסוים". ספרו "המעצמות הגדולות" (The Great Powers) פורסם ב-1905 בשפה השוודית ותורגם בהמשך לשפות נוספות. גאופוליטיקה, על פי הגדרתו, עוסקת במדינה בהקשר של השינויים החלים במרחב הגאוגרפי. קרל האוסהופר (Karl Haushofer), פוליטיקאי והוגה דעות גרמני, הגדיר את הגאופוליטיקה כ"דוקטרינה אודות דטרמיניזם מרחבי של כלל התהליכים הפוליטיים, המתבססת על יסודות רבים של מדע הגאוגרפיה". החוקר הישראלי טל טובי מגדיר את הגאופוליטיקה כ"שדה מחקר הבוחן את מערכת היחסים הבינלאומיים מנקודת מבט גאוגרפית ועוסק בחקר השפעת הגאוגרפיה על הפוליטיקה העולמית". שינויים גאופוליטיים, כמו גם כניסה של שחקנים חדשים למזרח התיכון, משנים את מערך הבריתות שהיה קיים קודם כתגובה לשינוי במאזן העוצמה.

התמונה הגאופוליטית של המזרח התיכון הולכת ומשתנה לנגד עינינו. מן הכאוס של האביב הערבי צומחת בשנה האחרונה ברית חדשה העשויה לאתגר את הפרויקט המערבי של דמוקרטיזציה של המזרח התיכון – רוסיה-טורקיה-איראן-עיראק. אחד האירועים הגאופוליטיים החשובים של האביב הערבי היה כניסתה של רוסיה לזירה. מדובר ב"שחקן" בעל אידיאולוגיה חדשה, אשר משפיע על התהליכים הפנימיים בתוך המדינות באזור. הפערים האידיאולוגיים בין רוסיה לבין המדינות במזרח התיכון בולטים ביותר: רוסיה מפתחת אידיאולוגיה של מדינה חזקה, המתאפיינת בזיקה ניכרת לדת הנוצרית-אורתודוקסית, בשעה שבמזרח התיכון מתקיים, בצוותא, ריבוי של אידיאולוגיות (ודתות): מאסלאם מתון עד רדיקלי, שבטיות ואידיאולוגיות שונות ומשונות בתחומי המדינה/החברה. עם כניסת רוסיה למזרח התיכון לא היה באזורנו מרכז גאופוליטי בולט. שלושה מרכזים גאופוליטיים מאפיינים את האזור: סעודיה יחד עם מדינות הלוויין שלה, איראן עם "המסדרון השיעי" וטורקיה. יש לציין כי ממשל טראמפ חיזק את המרכז הסעודי, ובכך שינה את מאזן העוצמה והכוח בשני המרכזים האחרים – טורקיה ואיראן.

השינויים הגאופוליטיים במזרח התיכון החלו כבר בשנת 2006, כששרת החוץ האמריקנית דאז, קונדוליסה, רייס הגיעה לאזור במטרה להחיות את תהליך השלום. רייס פתחה את הביקור שלה בסעודיה, משם יצאה לירדן ואחר כך הגיעה גם למצרים, שם פגשה את הנשיא חוסני מובארכ. במצרים נפגשה רייס גם עם שרי החוץ של ה- GCC – מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ הכוללת את סעודיה, איחוד האמירויות הערביות, קטר, בחריין, כוויית ועומאן. במהלך הביקור הגדירה רייס מחדש את האסטרטגיה האמריקנית באזור. את האסטרטגיה האמריקנית החדשה ניתן להגדיר כשרטוט מחדש של מפת המזרח התיכון (Redrawing the Middle East). אסטרטגיית השרטוט מחדש של המפה המזרח-תיכונית כללה שינוי גבולות בלבנון, סוריה, טורקיה, חצי האי ערב ומדינות המפרץ הפרסי, ואסטרטגיה זו ענתה על האינטרסים הפוליטיים והכלכליים של ארה"ב ובנות בריתה באזור. תכניתה של רייס יצאה לאור במקביל לחנוכת מסוף הנפט באקו-טביליסי-ג'ייהאן (BTC, Baku–Tbilisi–Ceyhan, צינור נפט המחבר בין אזרבייג'ן וטורקיה דרך גאורגיה) – פרויקט בממדי ענק, אשר התאים לאינטרסים האנרגטיים של ארה"ב באותה תקופה.

תכניתה של רייס כללה כמה רעיונות שכבר "היו באוויר" ואף הועלו על הכתב: מדובר בתכנית ינון (Yinon Plan). בשנת 1982 פרסם עודד ינון מאמר שכותרתו "האסטרטגיה לישראל בשנות ה-80", ובו הציג את תכניתו לשינוי המפה של המזרח התיכון, באמצעות ערעור על ריבונותן של מדינות ערב. במאמרו דן ינון ב"בלקניזציה" של המזרח התיכון, כשהמטרה מאחורי מהלך זה היא לאפשר לארה"ב ולישראל תנאים נוחים למימוש האינטרסים שלהן. ינון מתייחס במאמרו לנפט העיראקי וליחסים עם הכורדים כגורמי מפתח לחיסולה של עיראק מבפנים. הוא ניבא את המלחמה העתידית בסוריה ועיראק, זאת כתוצאה של יריבויות בין קבוצות דתיות ושבטים שנאלצו לחיות במסגרות של מדינות ריבוניות לאחר הסכמי סייקס-פיקו ופירוקה של האימפריה העות'מאנית. תיאוריות קונספירציה מיהרו להאשים את ישראל בתמיכה בניסיון האמריקני לערער את היציבות באזור, וזאת על מנת לסייע לה להתפשט ולהשתלט על שטחים נוספים בסוריה, ולא רק שם.

האליטות הלאומיות במזרח התיכון הבינו את האסטרטגיה האמריקנית שנוסחה על ידי קונדוליסה רייס, ופתחו בתגובת נגד. לפי המסמך של ינון ובהתאם לתכנית רייס, מיליציות סוניות בסוריה, אשר קיבלו תמיכתן מן המערב, היו אמורות לערער את משטרו של בשאר אל-אסד מבפנים, ואף לגרום לפירוקה של המדינה הסורית. כאן רוסיה נכנסה לתמונה, ו"השיבה אש" לעבר המערב, וזאת באמצעות הפצצת הגורמים הקיצוניים המתנגדים למשטר. על פניו, המשיכה מדיניות החוץ הרוסית לפעול על פי העקרונות אשר נוסחו עוד בתקופתו של הצאר פטר הגדול (1725-1689) – עקרונות אשר התבססו על מצבה הגאופוליטי של האימפריה הרוסית ושאיפותיה הפוליטיות. פירוקה של ברה"מ, והיווצרותה של רוסיה כמדינה עצמאית, לא שינו את העקרונות שעיצבו את מדיניות החוץ שלה בעידן הצארים ובעידן הקומוניסטי. רוסיה גיבתה את האליטות הלאומיות במזרח התיכון, אשר הביעו התנגדות חריפה לתכנית רייס, וכך, לראשונה לאחר פירוק בריה"מ, היא נכנסה למזרח התיכון כשחקן גאופוליטי משמעותי, אשר בא לאתגר את ארה"ב ואת המערב.

בין רוסיה לארה"ב: ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ - תמונת אילוסטרציה (TaylorHerring, flickr, Paddy Power Joe Pepler, public domain)
בין רוסיה לארה"ב: ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ – תמונת אילוסטרציה (TaylorHerring, flickr, Paddy Power Joe Pepler, public domain)

את הגורם להתהוותה של הברית רוסיה-טורקיה-איראן-עיראק יש לתלות, לפיכך, בהבנה של האליטות הלאומיות במדינות אלו כי מימושה של תכנית רייס יוביל לאובדן שליטה ולסכסוכים טריטוריאליים. אנו עדים היום לתגובה גאופוליטית לתכנית שהתהוותה לפני כעשור ומומשה חלקית במדינות שונות, ביניהן לוב, סוריה ועיראק. חששה העיקרי של איראן מתמקד בפחד מאיבוד שטחים נרחבים לטובת אזרבייג'ן, בגלל המיעוט האזרי שיושב באיראן ומפתח שאיפות בדלניות. המתח בין איראן לאזרבייג'ן קיים מקדמת דנא. הוא נוצר ב-1991, מיד לאחר פירוקה של בריה"מ. ב-2012 הביא המתח לידי "סגירות זמניות של מעברי גבול, נסיונות פיגוע מצד האיראנים בשטח אזרבייג'ן, החזרת שגרירים לצרכי התייעצויות, מעצרים ללא סיבה משכנעת של אזרחי המדינה השנייה ונוכחות צבאית מוגברת איראנית בים הכספי". לאיראנים יש ממה לחשוש: ישראל פיתחה יחסי ידידות חמים עם אזרבייג'ן; בין שתי המדינות מתקיים שיתוף פעולה צבאי. ישראל אף סיכמה עם אזרבייג'ן, שבשעת הצורך (הפצצת הכור באיראן) היא תשתמש בשדות התעופה האזריים. ב-2016, במהלך ביקורו באזרבייג'ן, ציין ראש הממשלה בנימין נתניהו כי ישראל מעוניינת להרחיב את שיתוף הפעולה בתחום האנרגיה ולהיעזר בתשתיות של אזרבייג'ן. האיראנים מבינים שההתקרבות בין ארה"ב וישראל לאזרבייג'ן עלולה לעלות להם במחיר שאינו נסבל.

את עליית המתח בין איראן לאזרבייג'ן בשנים האחרונות, ובפרט בשנה האחרונה, ניתן להסביר בכוונתו של ממשל טראמפ להטיל שוב סנקציות בינלאומיות על איראן. איום התקיפה על איראן מצד ישראל והדמוניזציה שנעשית במערב לממשל בטהראן מביאים את איראן למדיניות תקיפה יותר כלפי אזרבייג'ן. בין היתר, השמיעו האיראנים ביקורת חריפה כנגד עסקת הנשק בסך 5 מיליארד דולר בין ישראל לאזרבייג'ן, שהושגה במהלך ביקורו של בנימין נתניהו באזרבייג'ן.

סכסוך נוסף בין אזרבייג'ן לאיראן נסוב סביב חלוקת המים הטריטוריאליים בים הכספי. לרוסים יחסים טובים עם האזרים, והאיראנים מבינים כי נוכחותם בברית הגאופוליטית החדשה רוסיה-טורקיה-איראן-עיראק עשויה למתן את המתח בינם לבין האזרים באמצעות התיווך הרוסי. לא במקרה, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין הגיע לאיראן ב- 1 בנובמבר 2017 על מנת לקיים שורה של שיחות מדיניות משותפות עם טהראן ובאקו. לפי הדיווחים, השיחות התמקדו בנושאים אזוריים וכן בסוגיות טרור וביטחון.

טראמפ מבין היטב מהן נקודות החולשה של איראן, והרוסים מציעים לאיראנים כלים לעמוד בפני האיום האמריקני. אחת מנקודות החולשה האיראניות הינו מחוז ח'וזסתאן (אל-אחוואז). עד לשנת 1925 היווה ח'וזסתאן אמירות ערבית עצמאית, למרות שבאופן פורמלי תמיד נחשב כחלק מאיראן. המערב זוכר כי על רקע הדרישה לעצמאות תקפו חמושים ערביים בשנת 1980 את שגרירות איראן בלונדון. בשנת 2013 פרסם "הארגון הלאומי לשחרור אל-אחוואז" את תכניתו הפוליטית, שמטרתה להקים חבל אוטונומי ולדרוש ריבונות מאיראן. סבאח אל-מוסאווי (Sabbah al-Musawi), מראשי התנועה לשחרור ח'וזסתאן (אל-אחוואז), דיבר לא אחת על "הכיבוש האיראני" של חבל אחוואז והאשים את טהראן בדיכוי פוליטי. ח'וזסתאן, הנמצא על גבולה הדרום-מערבי של איראן עם עיראק, עשיר מאד במשאבים טבעיים ואחראי ל-90-70 אחוז מייצוא הנפט של איראן לעולם (זהו המחוז העשיר ביותר בנפט באיראן). בשנים האחרונות האיראנים ניסו לדלל את האוכלוסיה הערבית במחוז באמצעות החדרה של אוכלוסיה ממוצא פרסי לתוכו. הלכה למעשה, הם גירשו את הערבים מהאזור והביאו מתיישבים ממוצא איראני במקומם.

האיראנים זוכרים למערב גם את מלחמת איראן-עיראק, בה תמכה ארה"ב בצד העיראקי. כזכור, המלחמה פרצה ב- 1980 ונמשכה כמעט שמונה שנים. לאחר המהפכה באיראן, היחסים בין האיראנים לעיראקים התדרדרו עד מאוד. לפי הפרשנים, "האיראנים כעסו על כך שיש שליט המדכא את הרוב השיעי בעיראק, ואילו סדאם חוסיין חשש מהתפשטות המהפכה האסלאמית השיעית אל תוך שטחי מדינתו", בעוד ש"חוסיין החליט לנצל את מה שחשב כחולשה של הצבא האיראני לאחר המהפכה, ופלש לשטחי מחוז ח'וזסתאן, שרוב תושביו היו ערבים". טראמפ רואה בח'וזסתאן כלי השפעה על האיראנים. לא במקרה האשים הנשיא האמריקני, לפני מספר שבועות, את הממשל בטהראן בכך שהוא מפר את זכויות האדם במחוז ח'וזסתאן – זאת בעקבות תלייתם של מאות פעילים שפעלו למען בדלנות. האמריקאים יכולים להצדיק את הבדלנות של ח'וזסתאן בכך שאחד המפעלים לייצור של אנרגיה אטומית נמצא דווקא באזור ח'וזסתאן – במאהשאר (Mahshahr); ואם המפעל מהווה איום כשהוא בידי האיראנים, כדאי להכיר בעצמאותו של החבל בו נמצא המפעל, ובכך לנטרל את האיום הגרעיני.

עוד חוששים האיראנים מהבדלנות הכורדית. מדובר בסכסוך אתני בין המיעוט הכורדי, שיושב במערב איראן (כורדיסטן האיראנית) לבין טהראן. הכורדים היושבים בחבל זה, המתאפיין בפוטנציאל בדלני, הם סונים, אך יש להם יכולת להפיץ שאיפות לבדלנות גם בקרב האוכלוסיה הכורדית השיעית באיראן. הבדלנות הכורדית באיראן פחות מאורגנת ופחות אלימה, אך האש עלולה להתלקח בכל עת. באיראן ובטורקיה חוששים, כי עצמאות כורדית בכורדיסטן העיראקית תעורר התקוממות של הכורדים במדינותיהן. המפלגה הכורדית הדמוקרטית של איראן (KDPI) מנהלת מאבק תמידי מול טהראן להכרה באוטונומיה. למפלגה יש "כאלפיים לוחמים, שמתגוררים במחנות פליטים ואינם נטמעים באוכלוסייה הכורדית בעיראק, ושאיפתה היא לכונן חבל עצמאי. זוהי המפלגה הכורדית הוותיקה ביותר באיראן, שנוסדה ב-1945". באיראן קיימת גם "מפלגת החיים החופשיים" הכורדית, שנחשבת לסניף האיראני של "מפלגת הפועלים הכורדית" הטורקית (PKK), המוגדרת בטורקיה כארגון טרור. כעת הכורדים האיראניים תומכים באחיהם בעיראק בשאלת העצמאות של החבל לאחר משאל העם השנוי במחלוקת שנערך בספטמבר 2017. לא במקרה איראן-טורקיה-עיראק "חיזקו שורות" כנגד הכרזת העצמאות של הכורדים בעיראק. רוסיה, שאינה מעוניינת בעימות ישיר עם הכורדים הנתמכים על ידי ארה"ב, העדיפה להישאר בצד בכל הנוגע להכרזת העצמאות על ידי כורדיסטן העיראקית.

ד"ר יבגני קלאובר הוא פרשן פוליטי, חוקר ומרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים בסכסוכים אתניים, בדמוקרטיות בהתהוות ובפוליטיקה השוואתית