הנוכחות הגוברת של רוסיה בלוב: קלף אסטרטגי / ד"ר יבגני קלאובר

‏לרוסיה תכניות ארוכות טווח באשר לעתידה של לוב. הפילדמרשל הלובי ח'ליפה בלקאסם חפתר (Khalifa Belqasim Haftar) ביקר פעמיים ברוסיה במהלך 2016, שם נפגש עם שר ההגנה הרוסי סרגיי שויגו ועם היועץ לביטחון לאומי של רוסיה ניקולאי פטרושב. בתחילת החודש שעבר הגיע פאיז מוסטפא א-סראג' (Fayez Mustafa al-Sarraj), ראש הממשלה הלובית (המוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית), לביקור רשמי במוסקבה. ביקורים אלה מהווים "סדין אדום" מבחינת המערב, לאור העובדה שמוסקבה, מוכנה, ככל הנראה, להעניק לחפתר גיבוי דיפלומטי. מזה שנים אחדות, ובאופן עקבי, המערב חוזר ומותח ביקורת על רוסיה בגין תמיכתה המתמשכת בנשיא סוריה בשאר אסד – תמיכה הבאה לידי ביטוי בהפצצות מהאוויר שנועדו לשמר את שלטונו ולקדם את אינטרסיה הפוליטיים של רוסיה. כעת נראה כי היא שואפת להעתיק את המודל הסורי בנמל טרטוס שבלטקיה לנמל בנגאזי, בד בבד עם קבלת אישור מידי הלובים להשתמש בשדות תעופה במדינה. עם כל זאת, על רוסיה להתמודד עם דילמה קשה: מצד אחד, היא חברה במועצת הביטחון של האו"ם, וזו האחרונה הכירה בממשלתו של א-סראג' כממשלה לגיטימית – אקט שבמהותו מבטל את ההכרה בממשלה בטוברוק אליה נאמן חפתר. מצד שני, א-סראג' לא הציג הישגים מרשימים בלחימה נגד דאע"ש ואף לא בבניית מדינה יציבה, המתנהלת לאור קונסולידציה של הכוחות השונים שבתוכה. הצבא הלובי הלאומי, בראשותו של הגנרל חפתר, אינו כפוף לממשלתו של א-סראג', והמערב אינו מכיר בו כמשתתף לגיטימי בזירה הפוליטית הלובית, בשעה שהרוסים דווקא כן מכירים בו.

לאחר הדחתו של הנשיא מועמר קדאפי בשנת 2011, לוב נכנסה לעידן מתמשך של כאוס וקיפאון מדיני. החל מקיץ 2014, היא מחולקת לשני אזורי שליטה של שתי ממשלות ושני פרלמנטים יריבים. הממשלה הנתפסת כלגיטימית על ידי המערב יושבת בטריפולי ונתמכת על ידי מיליציית "פאג'ר"; ואילו הממשלה החלופית יושבת בעיר טוברוק, נתמכת בידי שרידי הצבא הלובי ושולטת במזרח המדינה. המאבק המרכזי על השליטה בלוב מתנהל בין חפתר לבין א-סראג', בעוד שניהם – כמו היו מתואמים באופן מסתורי – עולים לרגל למוסקבה בשאיפה להכרה מטעמה. לעומת א-סראג', חפתר מציג הישגים מרשימים במאבק נגד דאע"ש: הוא מי ששחרר בסוף חודש ינואר את העיר בנגאזי מהחמושים של ארגון הטרור. למרות שהצבא הלובי עדיין קיים, זהו "צבא משותק הקרוע בין נאמנויות שבטיות… וחלק גדול מקציניו שירתו בתקופת קדאפי וחלק אחר ערק לשורות המיליציות". גנרל חפתר נשאר נאמן לפרלמנט בטוברוק, ולאחרונה אירעו כמה תקריות אלימות בין כוחותיו לבין הכוחות הנאמנים לא-סראג' – דבר שלא יכול שלא להדאיג את המערב. מבחינה גאופוליטית, חפתר יצר בריתות עם איחוד האמירויות הערביות, מצרים ורוסיה. הציר החדש הזה במזרח התיכון מצטייר ככוח-נגד לסעודיה, קטר וסודן.

אינטרסים ארוכי טווח: פוטין בביקור בלוב, אפריל 2008, לצד נשיא לוב דאז קדאפי (אתר הקרמלין, CC BY 4.0)
אינטרסים ארוכי טווח: פוטין בביקור בלוב, אפריל 2008, לצד נשיא לוב דאז קדאפי (אתר הקרמלין, CC BY 4.0)

העיתון הבריטי "פייננשל טיימס" יצא ב-1 למרץ במאמר מערכת שטען כי שאיפותיהם של הרוסים בלוב גדלות ומתעצמות. הקרמלין מאשים את המערב, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, בכל הצרות של לוב: הכאוס השלטוני, מעבר המהגרים, וכמובן דאע"ש. באופן ספציפי יותר, הקרמלין רואה בלוב את התגלמות התנהלותו השגויה של ממשל אובמה, אשר שאף לכונן בלוב ממשל דמוקרטי יציב. הבגידה האמריקנית במועמר קדאפי מהווה תמרור אזהרה לכל הדיקטטורים באזור, האומר "לאמריקנים אין ולא יכולים להיות חברים באזור". סיפורה של לוב משמש לרוסים כהצדקה לפעילותה בסוריה. התסריט הלובי מוצג, לא פעם, על ידי השלטונות ברוסיה כאלטרנטיבה הלא-רצויה שקיבלה חיזוק מהמערב. מכאן נובעת גם הסיסמה האידיאולוגית המשמשת את פוטין בסוריה: "לאסד לא יקרה מה שקרה לקדאפי!".

שאלת הקופטים

ירון פרידמן פרסם מאמר ב-18 לפברואר, בו הוא זיהה תופעה מדאיגה. הוא מתאר כיצד הפועלים הקופטים (הנוצרים במצרים) עוברים ללוב ומשתקעים בה עקב המשבר הכלכלי הקשה השורר במצרים. הוא מסביר, כי "בלוב ניתן למצוא עבודה במשכורת טובה יותר מאשר במצרים. אפילו ההידרדרות של לוב למצב של כמעט אנרכיה לא הרתיעה את העובדים המצרים, שקיוו כי זוועות המלחמה לא יגיעו אליהם". אנשיו של מוחמד מורסי (הנשיא המודח מטעם "האחים המוסלמים") האשימו את הנוצרים במצרים בתמיכה בהפיכה להדחתו, וכתוצאה מכך עשרות כנסיות של הקופטים הושחתו בשנת 2013. לפי הדיווח של סוכנות AP, "הקופטים במדינה טוענים לאפליה, ואומרים כי נמנע מהם לכהן בתפקידים בכירים, כולל באקדמיה ובכוחות הביטחון". הקופטים מהווים כ-15 אחוז מאוכלוסיית מצרים, שרובה מוסלמית סונית. למעשה, הקופטים היו אחד הקורבנות הראשונים של "האביב הערבי", וזכויותיהם הבסיסיות לא כובדו בידי מורסי ו"האחים המוסלמים". הפיגוע האכזרי בכנסיה הקופטית בקאהיר בסוף 2016 גבה את חייהם של 25 מבני העדה. נשיא מצרים הנוכחי עבד אל-פתאח א-סיסי מפגין סובלנות ניכרת כלפי המיעוט הקופטי, והוא אף היה לנשיא המצרי הראשון שביקר בחג המולד בכנסיה (בשנת 2015). במהלך נאומיו א-סיסי נוהג תמיד להדגיש כי הקופטים הם בני העם המצרי, אלא שכאמור המצב הכלכלי דוחף את בני המיעוט לעבר לוב השכנה. א-סיסי קרא לכל העובדים הקופטים אשר נמצאים בלוב לעזוב את המדינה ולשוב למצרים. רוסיה, בניסיונה לשפר את היחסים עם המצרים ועם הלובים, עושה שימוש בבעיה הקופטית, ומוצאת בה הצדקה בעלת גוון נוצרי-משיחי להאצת כניסתה לאזור. רוסיה – בשאיפתה להציג את עצמה כמי שמביאה לעולם מערכת ערכים אלטרנטיבית לזו של המערב – מבקשת, בין היתר, להגן על הנוצרים האורתודוקסים במזרח התיכון.


שאלת המהגרים

ב-18 למרץ נפגשו ברומא שרי הפנים של האיחוד האירופי ושל צפון אפריקה כדי לדון בשאלת המהגרים. במהלך השנים האחרונות ניסו מדינות אירופה, שוב ושוב, לשחד את נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן: בתמורה למיליארדי יורו, האירופאים ביקשו ממנו לסגור את "ברז" המהגרים. לאחר שארדואן נענה להצעות מפתות אלה, המסלול הבלקני נעשה פחות פעיל, וכעת למהגרים נותר רק המסלול הלובי. איטליה – הסובלת מבעיית המהגרים שמקורם ב"מסלול הלובי" – יזמה את הועידה, ושר הפנים האיטלקי מרקו מיניטי (Marco Minniti) מינה ועדה מיוחדת לדון בענייני ההגירה. סוכנות הידיעות האיטלקית "אנסה" (Ansa) דיווחה כי במשך 24 שעות בלבד, ובמהלך 25 מבצעים שונים, כוחות הביטחון האיטלקיים הצליחו להציל 3,315 בני אדם שעשו את דרכם לאירופה בים התיכון. לפי אותו מקור, 521 מהגרים טבעו במהלך 2017 בים התיכון.

אם לוב תהפוך שוב ל"תחנת מיון" למהגרים, לרוסיה, שמתחזקת בלוב, יהיה קלף מרכזי לסחוט את האירופאים – קלף המהגרים. אם לפוטין, ולאו דווקא לארדואן, תהיה שליטה על "ברז המהגרים" למדינות אירופה – העולם המערבי, מחוסר ברירה, יקרא לרוסים לשולחן המו"מ. לכן, התחזקותם של הרוסים בלוב מהווה לא רק מעשה טקטי, אלא גם מעשה אסטרטגי.

ד"ר יבגני קלאובר הוא פרשן פוליטי, חוקר ומרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים בסכסוכים אתניים, בדמוקרטיות בהתהוות ובפוליטיקה השוואתית