הסכם וינה – "היום שאחרי" בפובליציסטיקה הערבית

לאחר התגובות וההצהרות אתמול של מדינאים ופוליטיקאים, בוינה וברחבי העולם, בעקבות ההודעה על ההגעה להסכם בין איראן והמעצמות בסוגיית הגרעין האיראני – מגיע היום תורם של הפובליציסטים. בסקירה זו נעיף מבט ראשוני לעברן של מגמות שונות העולות מהכתיבה העיתונאית הערבית ב"יום שאחרי" הסכם וינה.

את העמדות המוצגות על ידי פובליציסטים שונים ניתן לחלק באופן סכמטי לשני מחנות.

'המחנה האופטימי' – בשורות קבוצה זו נמצאים כותבים השואבים קורת רוח משבירת הקיפאון ארוך השנים בסוגיית הגרעין האיראני, ורואים בכך פוטנציאל חיובי אפשרי לעתידו של המזרח התיכון. כך, למשל, מאמר המערכת של העיתון הקטרי "א-שרק" סבור כי יש לראות את חשיבותו של ההסכם בשני מישורים:

המישור האחד: מנגנוני הפיקוח הנוקשים שנקבעו בהסכם בולמים את שאיפותיה של איראן להשגת נשק גרעיני, ומפחיתים את הסכנה לפתיחתו של מירוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון.

המישור השני: למרות שבפועל לא חל שינוי במצב הנפיץ השורר באזור, ההסכם מהווה "שלב היסטורי מכריע" שיקבע את גורלו של האזור. לאחר שנים ארוכות של סנקציות ובידוד בינלאומי, ההסכם מחזיר את איראן למשפחת העמים ונותן לה "הזדמנות חדשה" לבחון מחדש את מדיניותה האזורית שהשפיעה באופן שלילי על גזרות שונות ברחבי המזרח התיכון. מבחינה זו, נטל ההוכחה מוטל על איראן: עליה להחזיר את אווירת האמון ביחסיה עם מדינות ערב, וזאת באמצעות "צעדים אמיתיים בשטח".

מהשורה התחתונה של המאמר עולה, כי המישור השני הוא החשוב ביותר: אם איראן תמשיך במדיניותה האזורית הנוכחית ללא תיקון משמעותי – היא תמשיך להוות איום לשלום האזור ובטחונו. "א-שרק" טוען, עם זאת, כי גוברת התקווה שההסכם יאיץ את המאמצים לייצובו של המזרח התיכון.

רוח דומה של אופטימיות עולה ממאמרו של עבד אל-רחמן אל-עואד בעיתון הכווייתי "א-סבאח". לדעת הכותב, אף שכל צד מציג עצמו באופן טבעי כמנצח, מדובר בהסכם "מאוזן" ו"הגיוני", העולה בקנה אחד עם כל דרישות מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (ה- GCC): הוא מעניק לאיראן את הזכות לפתח תוכנית גרעין לצורכי שלום, תוך הקפדה על פיקוח בינלאומי שיגן עליה ועל שכנותיה, ותוך שאיפה לפירוזו של המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית. אל-עואד מביע תקווה, כי מטרות אלו אכן יושגו – לטובת "הביטחון והשלום במזרח התיכון ובעולם כולו".

ועוד פרץ של אופטימיות המגיע מכוויית – מאמרו של ראנם א-נג'אר בעיתון "אל-ג'רידה". א-נג'אר גורס, כי שתי אפשרויות בלבד נובעות מתוך ההסכם: המשך המלחמה/המלחמות והסלמה חסרת תקדים של מרוץ החימוש באזור; או הזדמנות גדולה להסדר היסטורי כולל – לא רק במפרץ, אלא במישור הערבי הכללי – שיסיים את מצב המלחמה בכל זירות העימות. לעומת "א-שרק" הקטרי, א-נג'אר מטיל את "האחריות ההיסטורית" לכך לא רק על איראן: מנהיגי האזור צריכים "להתחיל במו"מ רציני כדי לסיים את כל מוקדי המתיחות, ולחזור אל המצב הטבעי: ביטחון, יציבות, חירות, צדק ופיתוח".

מאמרו של מוחמד עלי פרחאת בעיתון "אל-חיאת" טוען, כי הסכם הגרעין דורש השלמה מצידה של איראן כדי שניתן יהיה לברך על המוגמר: כפי שעשתה ויתורים לא פשוטים מבחינתה במגעיה מול המעצמות, עליה לבצע פעולות דומות כלפי מדינות האזור כדי לסיים את בידודה ולהתחיל ב"יחסים טבעיים" עמן. גמישות בכיוון זה תוכל גם לסייע לה לסכל את המאמצים שיעשו ישראל והרפובליקנים בארה"ב להכשיל את אישורו של ההסכם בקונגרס.

לדעת פרחאת, "איראן אינה יכולה להפוך למלזיה של המזרח התיכון בעוד היא משחקת את התפקיד של האנוי" והופכת בכך את האזור ל"וייטנאם של המזרח הערבי". הוא סבור, כי ההסדר הגרעיני יכול לשמש כמקפצה לשינויים ברחבי האזור, שיחזקו את יציבותן של מדינותיו. הוא מציין, כי במישור האזורי אין מנוס מחידוש המו"מ הישראלי-פלסטיני, וזאת למרות עקשנותו וקיצוניותו (כלשונו) של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

מעברו השני של מתרס הפובליציסטיקה אנו מוצאים את 'המחנה הביקורתי' – כותבים המותחים ביקורת על ההסכם ומביעים (במינונים שונים) פסימיות בנוגע לתוצאותיו, אם במישור הגרעיני ואם במישור הרחב יותר של מערכת היחסים בין איראן ובין מדינות המפרץ והעולם הערבי.

כותרת מאמרו של דאוד א-שריאן בעיתון "אל-חיאת" קובעת, כי "ההסכם דוחה את האסון ואינו מונע אותו". א-שריאן מציג את פניו המורכבים של ההסכם: מחד, הוויתורים הרבים שאיראן עשתה, הבולטים שבהם: ריסון שאיפותיה לייצור נשק גרעיני, הפחתת מאגר הצנטריפוגות שברשותה בשני שליש, ופתיחתה לפיקוח בינלאומי. מאידך, ההישגים שהשיגה באמצעות המסלול הדיפלומטי, ובהם: הסרת הסנקציות, שחרור כספים מוקפאים, ואף אי סגירתם של אתריה הגרעיניים.

במאזן הכולל, א-שריאן נוטה לדעה הפסימית הסבורה כי ההסכם מקנה לאיראן הזדמנות בטווח הזמן של עשר השנים הבאות לשפר את מצבה הכלכלי ולפתח את יכולותיה הטכנולוגיות והגרעיניות, וזאת לפני שתשוב אל מסלול הפיתוח של נשק גרעיני. הוא מכנה את ההסכם כ"מסיבת שיווק חסרת תקדים עבור המשטר האיראני", וטוען כי הוא מבשר על פתיחתו של מרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון.

רנדה תקי א-דין מקדישה את מאמרה ב"אל-חיאת" לביקורת על נשיא ארה"ב ברק אובמה, שלטענתה משאיר עבור המזרח התיכון "מורשת אסונית". במקום להשקיע את מאמציו בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אובמה העדיף להגיע לנורמליזציה עם איראן, וזאת למרות שמדיניותם של מקבלי ההחלטות האיראניים אינה מותירה מקום לאופטימיות בדבר השלכותיו העתידיות של ההסכם שהושג.

תקי א-דין קובעת, כי המדיניות שהובילה ארה"ב – "אלופת העמימות והאמביוולנטיות" – תאפשר ל"משמרות המהפכה האיראניים" לפזר בנדיבות את הכספים החדשים שיזרמו לאיראן (כתוצאה מההסכם) בין סייעניה: החזבאללה בלבנון, המיליציות השיעיות בעיראק, החות'ים בתימן ומשטרו של בשאר אל-אסד בסוריה; "הכסף לא ילך לעם [האיראני] הרעב אליו, אלא להרפתקאות חיצוניות ולהזנת ערעור היציבות באזור המזרח התיכון". לדעת הכותבת, צעד זה מבטיח את המשך ההרג ומראות הסבל הקשים של הפליטים.

עורך "א-שרק אל-אוסט" סלמאן א-דוסרי סבור, כי אף שמבחינת הסוגיה הגרעינית נדמה כי ההסכם מוכיח את עצמו, לפחות באופן זמני (בהקפאת תכנית הגרעין האיראנית והארכת זמן הפריצה שלה לייצור פצצת גרעין), הרי שהוא פותח "שערי רוע" אחרים דרכם איראן לא תהסס להיכנס ולהמשיך בערעור יציבותו של האזור. בכך טמון, לדעתו, מקור הדאגה האמיתי עבור סעודיה ומדינות המפרץ.

ממאמרו של עבד אל-קאדר עיאד, המתפרסם בעיתון הסעודי "אל-וטן", עולה נימת ביקורת על העולם הערבי הממשיך להשלות את עצמו כי אין מדובר בהסכם גרוע כל כך: "איראן הצליחה על אפנו ועל חמתנו, למרות הכזב של אמריקה, הצביעות של צרפת, תחנוני המפרץ והמיליארדים שלו". עיאד אף מציע מסקנה אופרטיבית: הוא קורא לערבים להפסיק להסתמך על אחרים וללמוד מאיראן כיצד להשתמש ב"שפת הכוח" – השפה מולה נכנע המערב.

מובארכ אאל עאתי, במאמרו באתר הסעודי "סבק", קורא למדינות המפרץ שלא להמר על בטחונן, ולא להיות נתונות לחסדיהן של בעלות ברית: "עליהן למהר ולרכוש כל מה שישמור על בטחונן, קיומן, עמיהן והישגיהן הלאומיים".

ונסיים במאמרו של ג'יהאד אל-ח'אזן, בעל טור בעיתון "אל-חיאת", ההולך אף הוא במסלול האופרטיבי, אך עטו מפורש יותר בכוונותיו. למעשה, הוא ממשיך לקדם את גישתו מזה זמן, לפיה על הערבים להחזיק בנשק גרעיני.

טענתו של אל-ח'אזן נגזרת מצירוף הקביעות הבאות: לישראל ארסנל גרעיני, איראן שואפת אף היא לכך, והגורם החדש במשוואה – ההסכם שנחתם אתמול "על חשבוננו, מבלי להיכנס לפרטים". מכאן נובעת מסקנתו, כי על מדינות כדוגמת סעודיה ומצרים מוטלת החובה שלא להשאיר את עמיהן ללא הגנה.

אל-ח'אזן מוסיף, כי כמובן שברמת האידיאל יש לפרז את המזרח התיכון מנשק גרעיני, אך המציאות היא שארה"ב מגנה על הארסנל הישראלי – ולכן "עלינו להגן על עצמנו". הוא מסתייע בציטוט הידוע של דולורס איברורי, מנהיגה קומוניסטית ספרדית שנטלה חלק במלחמת האזרחים בספרד (1939-1936), שאמרה כי "עדיף למות על רגליך מאשר לחיות לנצח על ברכיך".