"ותפתח האתון את פיה" – "ישראל אינה יכולה לתקוף בסוריה מתי שהיא רוצה" / פרופ' עוזי רבי

לאחר התקיפה שביצעה ישראל על סוללת הנ"מ שירתה טיל אל אחד ממטוסיה, שיגר הרמטכ"ל האיראני, הגנרל מוחמד חוסיין באקרי, מסר מאיים לעת ביקורו בדמשק: "ישראל אינה יכולה לתקוף בסוריה מתי שהיא רוצה". תוך שהוא כורך את המורדים למיניהם ואת ישראל בכפיפה אחת, הוסיף: "ניאבק באויבים המשותפים שלנו – בין אם אלו הציונים או הטרוריסטים".

היש חדש באמירה זו? ודאי. איראן מדברת כבעל הבית העיקרי בסוריה. עם סילוקו של דאע"ש מתבררים ממדיו של "מצעד האיוולת" המערבי במזרח התיכון. המזרח התיכון הקרוע והמדמם הפך כחומר ביד היוצר עבור "משמרות המהפכה". הסכם כושל שחתמו עמה מעצמות העולם בראשותו של הנשיא האמריקאי ברק אובאמה העצים את מעמדה בגאו-פוליטיקה האזורית. עם נכסים כלכליים משופרים ולגיטימציה רחבה מהקהילה הבין-לאומית, איראן המשיכה לתמוך ב"קליינטים" השונים הסרים למרותה במזרח התיכון – בשאר אסד, חיזבאללה, החות'ים בתימן ואחרים – וללבות את אש הקונפליקט במזרח התיכון. התקווה חסרת הבסיס של מנהיגי המערב כי בעקבות ההסכם תהפוך איראן לכוח מייצב בזירה האזורית נכזבה חיש מהר. איראן נצמדת ביתר שאת למדיניות "הכאוס המאורגן" (managed chaos) וסייעה בהנצחת סכסוכים ובהגברת התלות של כוחות הסרים למרותה.

ומה באשר לסוריה? כאן היו השקעות ענק מצדה של איראן. האיראנים הגיעו אמנם להבטיח את הישרדותו של משטר אסד בסוריה, אך בפועל חתרו לביסוס נוכחותם באגן המזרחי של הים התיכון. המאמץ האיראני להכשיר נמל צי בבניאס או בלאד'קיה שבצפון-מערב סוריה מעיד כי ל"משמרות המהפכה" ולצי האיראני יש אינטרס משמעותי בכינונם של נמלי בית מחוץ לאיראן. במקביל הזרימו האיראנים לסוריה שיעים מכל קצווי ארץ (עיראק, פקיסטן, אפגניסטן) ובנו לעצמם צבא מיליציה שיעי שסר למרותם של מפקדי "משמרות המהפכה".

בכך יצרה איראן מציאות חדשה במונחים אסטרטגיים. אמירתו של הרמטכ"ל האיראני נועדה להבהיר, ולא רק לישראל, כי איראן נמצאת עתה ברשות ובסמכות בסוריה. לא מן הנמנע שהדבר יועד גם לאוזני הרוסים (שחקן נוסף שקבע לו משכן בסוריה), ששר ההגנה שלהם ביקר אותה עת בישראל במעין תיאום בטחוני.

באקרי (משמאל) ואל-אסד, שלשום בדמשק (צילום מסך, הטלוויזיה הסורית)
באקרי (משמאל) ואל-אסד, שלשום בדמשק (צילום מסך, הטלוויזיה הסורית)

ישראל נתונה במצב חדש, לטעמי חסר תקדים בחייה הגאופוליטיים. ארה"ב נעדרת מדיניות קוהרנטית במזרח התיכון, ועל אף ידידותה וסיועה, נראה שאיבדה, אולי מרצון, את יתדות השפעתה באזור. מי שנוכחותה והשפעתה באזור ברורות ומכריעות היא רוסיה. ואם לא די בכך, העמיקה איראן את אחיזתה בחוף הסורי בואכה לבנון והיא נמצאת בסמיכות מדאיגה לישראל.

ישראל נדרשת אפוא להכיר במציאות ולפעול בחוכמה, בזהירות וביצירתיות. בצד "הרך", תמשיך ישראל לדבר על ליבן של ארה"ב ומדינות אירופה כדי להביאן לידי הכרה, שאיראן היא הבעיה ולא הפתרון. כל אותה עת, תקפיד ישראל על תיאום בטחוני עם הרוסים, "בעלי הבית" האחרים בסוריה. ואילו במישור האופרטיבי, תחזור ישראל לממדיה הקטנים והממזריים, היא תדבר "חלש" (ובלא כל פאניקה) ותכה "חזק" באופן כירורגי וחד, כפי שקרה לאחרונה. המסר המרתיע לא יושג בהתראות ובצווחות, אלא בדרך של "מים שקטים חודרים עמוק". "מלחמת צללים" כנגד איראן ופעיליה תוכיח כי מה שאיראן מעוללת לאחרים ניתן בנקל לעולל לה. ודי לחכימא ברמיזא.

(הופיע לראשונה בעמוד הפייסבוק של פרופ' עוזי רבי, ומתפרסם כאן באישורו)