חוקר מצרי מאשים: סלאח א-דין – מהאישים הבזויים ביותר בהיסטוריה



הפילוסוף, חוקר הדתות והסופר המצרי יוסף זידאן נמצא שוב במרכזה של סערה אקדמית ותקשורתית במצרים, והפעם סביב התבטאויותיו נגד דמותו של המנהיג והכובש המוסלמי הנודע סלאח א-דין אל-איובי.

זידאן הופיע בשבוע שעבר בתכניתו של העיתונאי עומרו אדיב "כל יום" המשודרת בערוץ הלוויין המצרי On E. במהלך הראיון הטיח זידאן האשמות קשות בסלאח א-דין, המנהיג המוסלמי שכבש בשנת 1187 את העיר ירושלים מידי הצלבנים, והגדירו כ"אחד האנשים הבזויים ביותר" בהיסטוריה האנושית.

לטענת זידאן, במסגרת המאבק הפוליטי והאידיאולוגי שניהל נגד השושלת הפאטמית השיעית אותה הדיח מהשלטון במצרים, ביצע סלאח א-דין פשעים נגד האנושות: הוא בודד לחלוטין את הגברים בני שושלת זו מהנשים כדי למנוע את המשכה של השושלת, ושרף את ספריית הארמון הגדול בקאהיר שהייתה מהספריות החשובות בעולם דאז.

זידאן אמר עוד, כי דמותו האמיתית של סלאח א-דין שונה מהדמות המיתית שלו כפי שהוצגה בסרט הקולנוע המצרי "א-נאסר סלאח א-דין" [סלאח א-דין המנצח] – סרט שיצא לאקרנים ב- 1963 (בכיכובו של השחקן המצרי אחמד מזהר). לדבריו, מדובר בסרט מלא בטעויות היסטוריות, שנעשה בהכוונת המשטר המצרי דאז תחת הנהגתו של הנשיא דאז גמאל עבד א-נאסר, וזאת מסיבות תעמולתיות.

עוד טען זידאן, כי השם שיצא לסלאח א-דין כמי שכבש את העיר ירושלים מידי הצלבנים – בטעות יסודו. לדבריו, המנהיג המוסלמי השתהה רבות בטרם הטיל מצור על העיר, ועשה זאת רק לאחר שאחותו נפלה בשבי הצלבנים. בסופו של דבר, העיר נפלה בידי המוסלמים לא כתוצאה מניצחון של סלאח א-דין אלא הודות להסכם ששהושג בין הצדדים הלוחמים, שכלל הבטחה מוסלמית שלא להרוס את הכנסיות בעיר.

בעמוד הפייסבוק שלו התייחס זידאן ל"נקודה היהודית" של סלאח א-דין. לדבריו, כאשר כבש את ירושלים מידי הצלבנים, סלאח א-דין התיר ליהודים להיכנס אליה, וזאת בניגוד לעומר בן אל-ח'טאב (הח'ליפה השני באסלאם, אשר שלט בין השנים 644-634), שבתקופת שלטונו כבשו המוסלמים את ירושלים מידי הביזנטים (בשנת 638). לדברי זידאן, עומר בן אל-ח'טאב אסר על היהודים לשבת בעיר – במסגרת המסמך הידוע כ"חוזה עומר" [בערבית: אל-עהְדה אל-עֻמריה, اَلْعُهْدَة العُمَرِيَّة. מסמך שהסדיר את תנאי הכניעה של תושבי העיר ואת היחסים עם הכובשים המוסלמים. יצוין, כי ההיסטוריונים חלוקים לגבי האותנטיות של המסמך ונוסחו. יש שמערערים על הטענה כי הוא כלל איסור על ישיבת יהודים בירושלים, זאת לאור העובדה שגם לאחר הכיבוש יהודים חזרו לגור בעיר עד הקמת ממלכת ירושלים הצלבנית ב- 1099. ישנם כאלו הטוענים שעומר התיר את ישיבתם של כמה עשרות יהודים בירושלים. זידאן בדבריו בחר בגרסה "המחמירה", המקובלת אצל רבים בעולם המוסלמי, לפיה נאסרה כליל ישיבתם של יהודים בעיר].

זידאן הוסיף ותקף, בנוסף לסלאח א-דין, שורה ארוכה של שליטים מוסלמים ששלטו לאורך ההיסטוריה ו"התירו את הדם למען שלטון", וחתם: "מי שהקנו לאומה הערבית והאסלאמית מעמד בין האומות המתורבתות – הם המדענים, המשוררים, האמנים והסופיזם [זרם מיסטי באסלאם]… אלו הם גיבוריכם האמיתיים".

זידאן, אינטלקטואל בעל שם במצרים ובעולם הערבי הידוע בחילוניותו ובהתנגדותו ל"אחים המוסלמים", עורר בסוף 2015 מהומה גדולה בקרב אנשי דת ומחקר במצרים ומחוצה לה, כאשר קבע באופן נחרץ כי למוסלמים אין זכות על מסגד אל-אקסא. בראיון טלוויזיוני יצא זידאן נגד הפרשנות המוסלמית המקובלת לביטוי "מסגד אל-אקסא" [מילולית: הרחוק ביותר, הקיצוני] המופיע בקוראן [בפרק מספר 17, סורת "המסע הלילי"]. לפי פרשנות זו, מדובר במסגד הנמצא בהר הבית בירושלים, ומכאן המקור לקדושתו של מסגד אל-אקסא באסלאם. זידאן טען כי לפרשנות זו אין על מה להסתמך, מכיוון שבימי הנביא מוחמד המסגד כלל לא היה קיים (הוא הוקם עשרות שנים מאוחר יותר, בתחילת המאה השמינית לספירה, על ידי הח'ליפה האומיי עבד אל-מלכ בן מרואן). בסוף שנת 2013 הציע זידאן לבצע רפורמה מחשבתית והערכה מחדש של היחס הערבי ליהודים ולישראל.

שחיטת "הפרה הקדושה" של סלאח א-דין על ידי זידאן מעוררת בימים האחרונים סערה גדולה במצרים, במיוחד בקרב חברים בקהילת המחקר האקדמי ובקרב גולשי הרשתות החברתיות. כך, למשל, טען מוחמד עפיפי, ראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קאהיר ומרצה להיסטוריה מודרנית, כי זידאן 'חתך' את מקטע ההיסטוריה של סלאח א-דין שעוסק במאבקו מול השיעים ותקף את דמותו בכלים בלתי מדעיים בעליל: "ההיסטוריון אינו משתמש בביטוי [כמו] הבזוי ביותר, הרע ביותר. אין זו שפת ההיסטוריון, אלא [שפה] הקרובה יותר לרכילות של בתי קפה". לדברי עפיפי, לסלאח א-דין – כמו לכל אישיות היסטורית – ישנם צדדים חיוביים ושליליים, ומבחינה מתודולוגית לא ניתן לדבר על אישיות כזו – המהווה סמל של האומה – מבלי להתייחס לקונטקסט של התקופה בה פעלה.

ג'מאל שקרה, מרצה להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת עין שמס, טען כי זידאן כלל אינו מומחה להיסטוריה וכי דבריו בנוגע לשריפה בספריית הארמון הגדול שגויים. לדבריו, הספרייה נשרפה טרם תקופתו של סלאח א-דין. שקרה הביע את צערו על המתקפה נגד סלאח א-דין, אישיות לאומית הזוכה להערכה גם בקרב כותבים אירופיים. הוא אף האשים את זידאן כי מתקפתו זו נועדה לסלול לעצמו את הדרך לקבלת פרס נובל באמצעות פגיעה בדתות ובסמלים דתיים, במיוחד אלו האסלאמיים, כפי שכבר עשה בעבר בנוגע לירושלים ולזכותם של היהודים עליה.

ד"ר זכי אל-בחירי, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת אל-מנסורה, האשים אף הוא את זידאן בפזילה לעבר פרס נובל. הוא אמר כי באמצעות הצהרות כגון אלו זידאן מנסה למצוא חן בעיני היהודים, שלהם השפעה מכרעת על ההחלטה מי יקבל את הפרס. גם אמצעי תקשורת פרו-אסלאמיים העלו טענה זו.

ואילו העיתונאי המצרי ואאל קנדיל כתב בעמוד הפייסבוק שלו בציניות: "הבה ונהרוס את מסגד אל-אקסא, אולי נמצא את [פרס] נובל לספרות תחת הריסותיו ונעניק אותו ליוסף זידאן".

דוגמה לעמדה אחרת הנשמעת בוויכוח שהתעורר סביב דבריו של זידאן העלה הסופר והעיתונאי אשרף א-סבאר: הוא סבור כי במסגרת חופש הביטוי לזידאן יש זכות לומר את דעתו, ואין מקום לטעון נגדו כי הוא פוגע בסמלים היסטוריים. מעבר לכך, א-סבאר טוען כי זידאן לא חידש דבר על סלאח א-דין, היות וישנם מחקרים רבים הכוללים סיפורים שונים על תקופת שלטונו, בהם גם דברים לא מחמיאים. לדעתו, הסערה סביב דבריו של זידאן מעידה על הרגישות המופרזת הקיימת בחברה ובתקשורת.

גם הסופר מוחמד זהראן מלמד סנגוריה על יוסף זידאן, וטוען כי המהומה שנוצרה מעידה על בורות רבה השוררת בחברה ועל הנטייה שלא לעשות שימוש בהיגיון באמתלה של שמירה כביכול על קודשי האומה. הוא מצדיק את טענתו של זידאן ביחס לסרט "א-נאסר סלאח א-דין" [קטע מהסרט – בוידיאו המצורף]: "מצחיק שלא רק הציבור אלא אפילו האינטלקטואלים שואבים את ידיעותיהם על סלאח א-דין מסרט תעמולתי בוסרי, שהופק בתחילת מהפכת יולי [=מהפכת הקצינים החופשיים, שהדיחה ביולי 1952 את מלך מצרים פארוק הראשון], במטרה להחניף למנהיג המהפכה [= גמאל עבד א-נאסר], ליצור סביבו הילה מיתית, ולקשר אותו עם דמות היסטורית שיש לה זוהר בקרב ההמון". לדברי זהראן, הילה זו נועדה לקבע את עבד א-נאסר כמנהיג "המסוגל להכניע את היהודים כפי שסלאח א-דין הכניע את הצלבנים".

בסיום דבריו זהראן קורא ל"מהפכה שתטהר את המורשת שלנו ממיתוסים, אגדות והילות קדושות לדמויות שאינן ראויות [לכך]", אך מביע ספק האם "יש לנו האומץ לעשות מהפכה זו".

זידאן, הידוע כמומחה לכתבי יד עתיקים, הגיב על הביקורת שמתחו עליו אנשי אקדמיה בשל דבריו על סלאח א-דין: "ההיסטוריה הערבית אסלאמית נמצאת בכתבי היד ולא בסרטי הקולנוע ובסדרות. ביליתי את חיי בין אלפי כתבי יד, ואני יודע על מה אני מדבר. ייתכן ובין אלו שהתנדבו להביע את דעתם יש שלא ראו [אף לא] כתב יד אחד בחייהם!".

(ערוץ Ont E; "אל-ג'זירה מובאשר"; "ערבי 21""מיסר אל-ערביה"; "אילאף"; "אל-ערב", לונדון; "ראי אל-יום""מעריב"; "אל-מסריון"אל-מסרי אל-יום"; "כלמתי"; "רסד"al-monitor)