טילים (כנראה) יהיו, מלחמה (סביר ש) לא / אופק רימר

רובנו שמענו השבוע את תופי המלחמה מתופפים במרץ, ותהינו לעצמנו מה כל זה אומר ומה הסיכויים שגם התותחים ירעמו. לדיון הזה אנסה לתרום באמצעות הפשטה של המציאות לשלוש הנחות ברורות וחסכוניות.

שלילת המלחמה כאסטרטגיה

הנחה #1 – עבור ישראל, הגעה למלחמה עם חזבאללה בגלל ייצור הטילים המדויקים בלבנון נוגדת את התכלית המדינית הלאומית: מניעת מלחמה אשר תסב נזק כבד. גם כאשר האיומים הישראליים הגיעו לשיאם השבוע, הדגיש שר הביטחון אביגדור ליברמן כי "הדבר האחרון שהייתי רוצה זה להיכנס למלחמת לבנון השלישית". ישראל לא מעוניינת במלחמה, והדבר ברור לא רק לנו, אלא גם לצד השני. יתרה מזאת, גם היום, ואם נניח שלחזבאללה עדיין אין טילים מדויקים, המחיר שמדינת ישראל תשלם על מלחמה יהיה כבד מאד – לחברה, לכלכלה, ליציבות המדינית, לביטחון וכן גם לצבא. אם כן, הגעה למלחמה – לא כל שכן החלטה לצאת למלחמה – שהמחיר שתגבה יהיה גבוה, בשל הרצון למנוע מלחמה שהמחיר שלה יהיה גבוה-פלוס, היא משוללת היגיון.

הנחה #2 – עבור חזבאללה, הגעה למלחמה עם ישראל בגלל ייצור הטילים המדויקים בלבנון נוגדת את התכלית האסטרטגית של הארגון: הרתעת ישראל מפתיחה במלחמת חורמה נגד לבנון, חזבאללה ואולי גם רכיבים נוספים ב"ציר השיעי". כפי שנסראללה הצהיר פעם אחר פעם, במספר רב של הזדמנויות – מנאום "הניצחון האלוהי" ב-2006 ועד הראיון האחרון שלו לערוץ "אל-מיאדין" בחודש שעבר – חזבאללה אינו מעוניין במלחמה עם ישראל. לשיטתו של נסראללה, המטרה של הארגון שהוא עומד בראשו (מזה 26 שנה, החודש) היא למנוע מישראל לפתוח במלחמה נוספת נגד הארגון ולבנון כפי שקרה ב-2006, והדרך להשיג זאת היא באמצעות יצירת מאזן הרתעה. בראיון האחרון שב וטען כי "מאזן ההרתעה הוא אשר מונע היום מהאויב הישראלי לפתוח במלחמה, ואנחנו הגענו לזה". ההרתעה, היא לפיכך, "אבן הראשה של האסטרטגיה של חזבאללה למניעת מלחמה נוספת", כפי שכתב דניאל סובלמן במחקרו "Learning to Deter". מלחמה על הרקע הזה תהיה הלכה למעשה כישלון האסטרטגיה.

שלילת המלחמה כהתהוות

ועל אף שני הטיעונים הלוגיים המובאים לעיל, יהיו שיטענו שזה טוב ויפה שהצדדים אינם רוצים מלחמה, ועדיין מלחמות קורות כתוצאה מההתפתחויות בשטח… מה שמוביל אותי להנחה הבאה:

הנחה #3 – אם ישראל תחליט בכל זאת לפעול קינטית בצורה גלויה נגד מתקני הייצור בלבנון והכדור יעבור למגרש של חזבאללה, האחרון יעשה הכל כדי למנוע מבעל הבית להשתגע. יכול בהחלט להיות שישראל תפעל בלבנון באופן קינטי ממוקד, כלומר בתקיפה אווירית של המטרות הרלוונטיות, אם יהיה מודיעין שיעיד שהמתקנים הושלמו והפעילות להפיכת הרקטות של חזבאללה לטילים מדויקים החלה. לצורך כך, ישראל דאגה להפחיד את חזבאללה כהוגן מפעולת-נגד שתוביל את הצדדים להידרדר במדרון החלק למלחמה. השבוע, בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי, הגדיר עיתונאי "הניו יורק טיימס", תומאס פרידמן, את האסטרטגיה הישראלית מול חזבאללה ואיראן במילים "You will not out-crazy us". שעות ספורות אחר כך, שר הביטחון ליברמן הוכיח שהוא עומד בתקן שניסח פרידמן, ועל אותה במה אמר בעודו מנופף באצבעו (מזכיר מישהו?) כי "אם במלחמה עתידית אנשים בתל אביב יישבו במקלטים, כל ביירות תשב במקלטים". מאחר ואין בלבנון – למיטב ידיעתי – מקלטים ציבוריים או חדרים ממוגנים בבנייני המגורים, יש להניח שהמסר חדר היטב אל הבונקרים ברובע הדאחיה בביירות.

היה וישראל תחליט אם כן לתקוף בלבנון, חזבאללה יהיה מחויב להגיב. זאת, מתוקף הקווים האדומים, הכבוד, התדמית כמגן לבנון והבחירות הקרבות לפרלמנט הלבנוני המחייבות אותו להתייצב מאחורי כל אלה. יחד עם זאת, הוא יעשה כל שלאל ידו כדי שהתגובה שיוציא על הפעולה הישראלית בלבנון לא תחייב את ישראל לתגובה נוספת, או לפחות לכזו שתביא להמשך חילופי המהלומות. נסראללה גם מודע היטב למצב הפנימי בישראל, ואם יש טעות שהוא רוצה להימנע מלחזור עליה היא שגיאה בהערכתו את הפסיכולוגיה של ההנהגה הישראלית. תגובה ראויה מצדו, אשר תשרת אותו מבחינה פנימית ותצדיק את נטילת הסיכון, תהיה כזו שגם תיקשר לסוגיה מדינית הנתונה במחלוקת בין ישראל ללבנון. ויש כאלו בשפע, כמו הקמת גדר הביטחון בקו הכחול; החדירה של מטוסי קרב ומל"טים למרחב האווירי של לבנון; או "צו המניעה" שישראל מוציאה לכריית גז במים הכלכליים של לבנון בבלוק 9. כל זאת כמובן מבלי לגבות מחיר דמים גבוה מישראל, כזה שיחייב אותה למהלומה חזקה נוספת.

חסן נסראללה (תמונת ארכיון, צילום מסך מערוץ "אל-מנאר")
חסן נסראללה (תמונת ארכיון, צילום מסך מערוץ "אל-מנאר")

אם לא מלחמה, מה כן?

ישראל, כפי שראינו בימים האחרונים, נשענת בצורה משמעותית על אסטרטגיה של הרתעה ולחץ בין-לאומי. הממשלה ומערכת הביטחון נקטו השבוע מספר מהלכים משמעותיים אשר הגבירו באחת את הקול הנשמע מירושלים, אשר ההדף שלו מכוון לבלום את האיראנים מקידום הפרויקט. הצעד החריג שנקט דובר צה"ל בפרסום מאמר המכוון לכאורה לציבור הלבנוני; הדברים שאמר ראש הממשלה נתניהו בישיבת הממשלה ובמסגרת ביקורו במוסקבה; והאיומים שהשמיעו שר הביטחון והרמטכ"ל באירועים שונים. כל אלה הדהדו היטב בטהראן ובביירות, ואפשר שבאופן ישיר יגרמו לכוח קודס ולחזבאללה להשהות את הפרויקט. אך לא אלמן ישראל, ומסריו כוונו לא רק לאשמים המידיים, כי אם גם למפעיל הבובות בקרמלין, הנשיא פוטין (כפי שהיטיב להביע זאת הקריקטוריסט של "ישראל היום"). אולי גם הוא יזרוק מילה, השווה יותר מאלף מילים בעברית.

סביר להניח שבמקביל ישראל תפעל גם במישורים חשאיים לשיבוש הפרויקט. אולי גם באמצעות סיכולי אישים רלוונטיים, המהווים צווארי בקבוק, כפי שרמז השבוע ליברמן ("אנחנו מכירים את האישים המעורבים בייצור אותם טילים"). בין אם יהיו אלה ההרתעה, הלחץ הבין-לאומי או הפעולות החשאיות, ישראל תשיג השהיה זמנית של הפרויקט, אך לא תגרע מהמוטיבציה לקדם אותו. בחלוף זעם, עקב בצד אגודל, בתחכום ובערמה, האיראנים יצליחו לשדרג את מערך הרקטות של חזבאללה ולהופכו ביום מן הימים למדויק וקטלני יותר.

נו שוין. בינתיים לישראל יהיו – וכבר יש לה – שכבות על שכבות של מערכות הגנה אווירית אשר ידעו להתמודד עם האיום ולהגן על שמי הארץ. ותשקוט.

אופק רימר הוא תלמיד במסלול לדוקטורט במחלקה ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית ומחבר הבלוג "אופק מדיני"