מכת המעצרים במצרים / ד"ר יבגני קלאובר

מבוא

על פי הדיווח האחרון של Human Rights Watch, אנשי בטחון הפנים במצרים ביצעו שורה של מעצרים, במהלך "מבצע" במסגרתו כלאו לפחות כ-40 פעילים למען זכויות אדם, ביניהם עורכי דין, וכן פוליטיקאים הקשורים לאופוזיציה. מצב חופש הביטוי במצרים של עבד אל-פתאח א-סיסי הינו בכי רע. מבקרי המשטר – בתוכם גופים כלכליים במדינה, האליטה המשפטית והאיש ברחוב – כולם חשים מזה זמן בהשלכות החמורות של הפגיעה בחופש הביטוי בתחומים שונים, ואינם יכולים להמשיך ולהתעלם מהן. אירגון Freedom House – שמדרג, בין היתר, את חופש הביטוי בעולם – קבע כי בשנת 2016 מצרים היתה במקום שלישי בעולם ב"מדד" כליאת עיתונאים. בשנת 2016 האגודה להגנת העיתונאים (CPJ) דיווחה על 25 עיתונאים שנמצאים מאחורי הסורגים במצרים. בשנת 2018, מצרים מדורגת על ידי ארגון "גלובל מדיה" (RSF) במקום ה-161 מתוך 180 מדינות מבחינת חופש העיתונות. מאז 2013, עם עלייתו לשלטון של א-סיסי, מצרים פועלת לדיכוי קולות ביקורתיים ביתר שאת, והפעילים מדווחים כי רמת הדיכוי היא החריפה ביותר בתולדות מצרים המודרנית. אף על פי כן, המאמצים שננקטו מצד ארגוני החברה האזרחית להגנת חופש הביטוי במצרים טרם השיגו את מטרתם העיקרית – לשנות את התנהלותו של המשטר המצרי בסוגיית חופש הביטוי ולהניעו להסכים להיות מושא לביקורת. ככל הנראה, המשטר עדיין מקווה כי הקהילה הבינלאומית כמו גם לוחמי חופש הביטוי המקומיים יתעלמו מכליאת עיתונאים, מסגירת אמצעי תקשורת אשר אינם מחמיאים למשטר בלשון המעטה, ואף מביצוע "טיהורים" אידיאולוגיים בקרב האליטות האקדמיות. מאמר זה מבקש לנתח את השפעת הניסיון להשפיע על חופש הביטוי במצרים ולבחון כיצד מגיב משטר א-סיסי לאופן ההתנהלות המתוארת כאן מצד החברה האזרחית. מסקנתו העיקרית של הניתוח הינה, כי אמנם הקריאות החוזרות ונשנות מצד ארגוני החברה האזרחית לשחרר את העיתונאים העצורים אולי יביאו להקלות מסוימות מצד המשטר, אך הן עדיין אינן מספיקות ולא ישנו את תמונת המצב הבסיסית, של שליטה מדינתית כמעט מוחלטת על אמצעי התקשורת במצרים.

פרשת פארוק

משטרת מצרים עצרה לפני כחודש את עבדול חאליק פארוק, מחבר ספר שדן בכלכלת מצרים, באשמת פרסום מידע כוזב. שם הספר הוא "האם מצרים באמת מדינה ענייה?", והוא ביקר בחריפות את מדיניות הממשלה. לפי התקשורת המקומית המצרית, מספר עותקים של טיוטת הספר הוחרמו על ידי הרשויות מידי המו"לעבדול חאליק פארוק עבד בעבר במשרד האוצר המצרי וכאנליסט במכון המחקרים של "אל־אהראם". רשת אל-ג'זירה סיקרה את פרשת פארוק, והיא מציינת כי למעשה חופש הביטוי במצרים חוסל במהלך שנות שלטונו של א-סיסי. פארוק, בן 61, פרסם יותר מ-20 ספרים אודות פרשיות שחיתות שהתנהלו בכלכלה המצרית. המוציא לאור של הספר האחרון של פארוק, איבראהים אל-ח'טיב (Ibrahim El Khatib), נעצר גם הוא בידי השלטונות. בעקבות פרסום ספרו "האם מצרים באמת מדינה ענייה?", פארוק מתווכח עם האמירה – השבה וחוזרת על עצמה מפי הנשיא א-סיסי – כי "מצרים היא מאוד ענייה". התזה שבמוקד ספרו של פארוק מוכיחה כי עוניה של מצרים אינו גזירת גורל ואף לא מצב טבעי, אלא היא תוצאה של שחיתות ושל נפוטיזם. פארוק החל לבקר את ממשלתו של א-סיסי זמן קצר לאחר שהאחרון עלה לשלטון, וכנראה הרגיז אותו עד ללא נשוא. חוקר בכיר של מצרים מטעמה של אמנסטי אינטרנשיונל (Amnesty International), חוסיין באומי (Hussein Baoumi), משמיע קול ביקורתי בעל מסר דומה, וזאת בשליחותה של החברה האזרחית – כמו גם מטעמה של הקהילה הבינלאומית; קול שניסה, בכל עוצמתו, להגיע אל אוזני השלטונות בקהיר בעקבות פרשת פארוק. האחרון אף כינה את מעצרו של חברו "התפתחות מרושעת נוספת" בעלילת ההשתקה של "הקול השונה" במצרים.

החוק החדש שנועד לחסל את התקשורת האלקטרונית הביקורתית במצרים

החוק החדש שעמד על שולחן המחוקקים המצריים בחודש שעבר, עליו דיווחה קבוצה בינלאומית למען תקשורת חופשית (International Press Freedom Group), עלול "לשחוט" את שאריות התקשורת החופשית, ולחסל סופית את איי חופש הביטוי האחרונים אשר עדיין שורדים במדינה. החוק החדש מחייב את אמצעי התקשורת האלקטרוניים לשלם ערבויות של יותר מ-30,000 דולרים על מנת לקבל אישורים בעת רישומם. לפי דיווחי "עיתונאים ללא גבולות" (Reporters Without Borders), החוק החדש מחייב את כל אמצעי התקשורת ברישום ובהפקדת פיקדונות, בעוד שעבירה על החוק גוררת קנסות בגובה של פי 5 מדמי הרישום. על פי החוק החדש, לממשלת מצרים תינתן אפשרות לחסום אתרים המפרסמים תכנים שעלולים להוביל למהומות, לעורר איבה על רקע דתי או עדתי או לעודד השתתפות בפעילות טרור. כך שלממשלה המצרית תהיה יד רחבה בהכפפת מסריה של התקשורת האלקטרונית במדינה, לפי רוחה.

היסטוריה של חקיקה שפוגעת בחופש הביטוי במצרים

מצד אחד, החוקה המצרית משנת 2014 מכילה סעיפים האמורים להבטיח את חירויות הביטוי, כמו גם חופש מידע, ונגישות למידע. סעיף מספר 65 בחוקה בא להבטיח את חירות המחשבה והחופש להביע עמדה. החוקה המצרית מאפשרת ביטוי והבעת דעה באשר לנושאים אישיים או ציבוריים, הבעה אומנותית ותרבותית, ושיח דתי. סעיף 68 בחוקה המצרית בא לקדם שקיפות שלטונית ולהטמיע שיתוף במידע ציבורי. ישנם גם סעיפים נוספים, שמאפשרים חירויות פוליטיות נוספות הקשורות לחופש הביטוי. לצד החקיקה הנורמטיבית החיובית, קיים גם סעיף 71 אשר בא להגביל פרסום של מידע ציבורי במטרה למנוע פגיעה בזכויות אחרות, ביניהן הזכות לביטחון. לדעת המומחים, במצריים לא נשמר האיזון בין חירויות הביטוי לבין הרשויות, אשר אמורות להגבילן בתואנה של חשש לפגיעה בביטחון המדינה, טרור ומעשי אלימות אחרים.

המבט האירופי על חופש הביטוי והאסלאם

ראוי לציין מגמות מעניינות המסתמנות באירופה ביחס לחופש הביטוי בעולם המוסלמי. אירופה – אשר מאז ומעולם הציגה את עצמה כמולדת של כלל אזרחיה אם רק יבחרו בחילוניות – עושה למעשה צעד אחד לאחור. בשעה שמצרים שוקלת לחוקק חוק שלא מאפשר לבישת ניקאב, בית המשפט האירופי לזכויות אדם (ECHR) קבע כי חילול האסלאם ופגיעה בכבוד הנביא מוחמד מנוגדים לחופש הביטוי ומהווים הסתה העלולה לפגוע ב"שלום בין הדתות". אישה אוסטרית האשימה את הנביא מוחמד בפדופיליה, וכעת בית המשפט האירופי לזכויות אדם מצהיר כי האשמות אלה פגעו ברגשותיהם של המוסלמים בעולם בכלל ובאוסטריה בפרט. בתרגום מילולי, בית המשפט כינה את ההאשמות שלה "התקפות פוגעניות כלפי הנביא", שעל כן אינן עולות בקנה אחד עם חופש הביטוי.

פרשנות

הפרשנים הישראליים שמו לב להידרדרות החדה במצבו של חופש הביטוי במצרים. צבי בראל מ"הארץ" אומר כי מצרים היא חברה מכובדת במועדון מדכאי התקשורת, ומוסיף כי מעתה גם הכלכלנים על הכוונת. ערן לרמן מסביר הידרדרות זאת באמצעות ההתבוננות בשלטון הצבאי של א-סיסי, אשר מהווה "ציר מרכזי במערכת המצרית החדשה שהתהוותה אחרי סילוק האחים המוסלמים, והוא נחוש מאוד שלא לאפשר להם להרים ראש". התוצאה, לפי לרמן, היא משטר-כלאיים במצרים, הכולל מצד אחד מרכיבים של ליברליזציה פוליטית אך מהצד השני יש בו דיכוי. מסממני הדיכוי הינו מעצרם של בלוגרים רבים, והשמת מגבלות משמעותיות על חופש הביטוי. במאמר אחר, צבי בראל מדווח על אחמד קהוואג'י מאוניברסיטת אלכסנדריה. במאמר האחרון של קהוואג'י, "1984 המצרית: המלחמה על המלה" הוא מספר על השיח הציבורי במצרים, כפי שזה נשמע מאז עלייתו של עבד אל־פתאח א־סיסי לשלטון. קהוואג'י מדבר על "הפטריוטיזם המצרי" אשר מתבסס על נכסי האומה, ובעיקר על הטריטוריה שלה, והוא אינו סובלני כלפי מי שקורא תיגר על ניקיון הכפיים של השלטון. המבקרים מוקעים מיד כבוגדים.

בתחילת 2018 פרסם בית הדין הפלילי במצרים רשימה של אישים וארגונים הקשורים לטרור, ובה נכללו שמותיהם של ארבעה סטודנטים מצרים, חברי המפלגה האסלאמית "מצרים החזקה" (מצר אל-קויה). התובע טען כי ארבעת הסטודנטים היו שותפים למזימתו של עבד אל-מנעם אבו אל-פתוח, מנהיג המפלגה, להתסיס את השטח ולפגוע בביטחון הלאומי של מצרים. זוהי רק דוגמה אחת מתוך הפרות גסות של הסדר שקשורות לחופש הביטוי שסקר מיכאל ברק ממרכז משה דיין. ברק בחן את השיח הרשתי במצרים והגיע למסקנה כי יש במצרים "אווירת נכאים בקרב צעירים מצריים נוכח המשך מגמת דיכוי חופש הביטוי בידי המשטר". בתחילת קיץ 2018, לימור לביא ממרכז משה דיין סיפרה את סיפורה של "כארמה", הסרט החדש של הבמאי ח'אלד יוסף שעלה לאקרנים במצרים לרגל "עיד אל-פטר", ועורר פולמוס שהדהד במדינה. הסרט, לפי הדיווח של לביא, מספר את סיפור אהבתם של צעיר מוסלמי וצעירה קופטית הנישאים חרף התנגדותם של הסובבים, כשברקע עיסוק בסוגיות כהמרת דת ושחיתות שלטונית. לביא מציגה את הבמאי המצרי כדמות שנויה במחלוקת, אשר "ידוע כמי שאינו חושש לגעת בעצבים החשופים של החברה המצרית, ויש הטוענים כי אופיים המתריס של סרטים קודמים שביים תרמו לאווירה שהובילה להפלתו של הנשיא מובארכ ב-2011". הממשלה המצרית אסרה על הקרנת הסרט, והוא עורר פולמוס רחב ברשתות החברתיות ובתקשורת האלקטרונית. הסרט מהווה דוגמה לצנזורה בעידן א-סיסי, כשברקע מהלכי רגולציה להכפפתם של כלי התקשורת במדינה.

ד"ר יבגני קלאובר הוא פרשן פוליטי, חוקר ומרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים בסכסוכים אתניים, בדמוקרטיות בהתהוות ובפוליטיקה השוואתית