"נביאים מטעם עצמם" – התפכחותו של פרופסור בן עמי / פרופ' עוזי רבי

"אוסלו מיקש אותנו. אתפלא אם ערפאת בכלל קרא את ההסכם" — "רצח רבין לא גמר את השלום. ברק ואולמרט הלכו רחוק יותר" — "התנועה הלאומית הפלסטינית בפשיטת רגל, אובדן דרך מוחלט". מסקנות נחרצות אלה מבטאות את ההתפכחות המכאיבה של לא אחר מאשר פרופסור שלמה בן-עמי, לשעבר ממובילי התהליך המדיני עם הפלסטינים, ומי שעשה מאות "שעות טיסה" במחיצת המנהיגות הפלסטינית (ערפאת, אבו עלא ואחרים) בכדי להגיע לשלום מיוחל.

בן-עמי הוא משרידיה של גווארדיה אינטלקטואלית ישראלית, שהשתכשכה במים דיפלומטיים-מדיניים בתחילת שנות ה-90 ופעלה במרץ רב לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולשינוי דרסטי של פני המציאות במזרח התיכון. כשהיא חמושה בתזה של פרנסיס פוקויאמה — "קץ ההיסטוריה" (נפילתו של הגוש המזרחי וניצחונה המוחלט של הדמוקרטיה הליברלית) – וזוכה לגיבוי מצד מדינאים בולטים, החלה קבוצה זו של "רואים למרחוק" בעיצובו של מזרח תיכון חדש, שגולת כותרתו הייתה בחתימה על הסכמי אוסלו על מדשאות הבית הלבן ב-13 בספטמבר, 1993.

ייאמר מיד, בעלי היוזמה האמינו באמת ובתמים בצדקת דרכם והיו בטוחים למדי בהצלחתם. לכן נהגו לא אחת כ"נביאים מטעם עצמם". אחד מהם הכריז למשל כי "אנו יכולים להגיע תוך מספר חודשים, לא שנים, להסכם שלום כולל במזרח התיכון". גם משהתגלע ויכוח ציבורי סביב "הסכם אוסלו" לא התפנו בעלי היוזמה לעסוק בקולות הביקורת או לתהות על קנקנה, שכן בעיני עצמם הם גילמו תפקיד של "אנשי המחר", שאין לבזבז את זמנם על שיחות בטלות. הם, "הלוחשים לערפאת", שמעו את משק כנפי ההיסטוריה, ואת חשיבתם האסטרטגית הגדולה מוח ממוצע לא יכול היה לתפוס.

ערפאת, קלינטון וברק - בפתיחת פסגת קמפ דיוויד, יולי 2000 (קרדיט: אבי אוחיון, לע"מ)
ערפאת, קלינטון וברק – בפתיחת פסגת קמפ דיוויד, יולי 2000 (קרדיט: אבי אוחיון, לע"מ)

וכאן קרה הגרוע מכל! מהר מאוד התחוור כי הארכיטקטים של "המזרח התיכון החדש" כה נחרצים וכה יהירים עד כי אינם נותנים למציאות "לבלבל אותם עם העובדות". פיגועי תופת שהלכו ונערמו לכלל פריצתה של אינתיפאדה שנייה לא ריפו את ידיהם. בודדים מהם הכירו בטעותם (ומי מאיתנו לא טועה, שהלוא בני אנוש אנו), ועליהם ניתן להחיל את העיקרון של "מודה ועוזב ירוחם". ואולם, רבים מהם ממשיכים לדבוק באובססיביות בחזונם ומבקשים לכפות אותו הר כגיגית על מציאות סדוקה ומשברית. לעיתים נדמה כי נוצרה זהות מוחלטת בינם לבין החזון. כלומר, כל עוד החזון "חי ובועט", הם קיימים ורלוונטיים. ולכן במרוצת השנים הם לא חסכו שבטם ממי שמשחית את חזונם, בעיקר ישראלים ממוצעים שאינם מבינים את גודל השעה. בנאום ההתפכחות של בן עמי ניתן ללמוד שערפאת, נוכל מזרח תיכוני מצוי הדובר אנגלית עילגת, הוליך בכחש חבורה של אנשי העולם הגדול, בעלי תארים מתקדמים שהחליטו ליצור מציאות בצלמם ובדמותם.

מה ניתן ללמוד? קורטוב של צניעות, כובד ראש מתובל בהבנה של התרבות הערבית, בקיאות ברזי השפה הערבית ובנפתולי הנכלוליות הערפאתית – היו יכולים להיות לעזר יותר מתיאוריות אוניברסליות שאינן מכירות בהבדלים בין מבנים תרבותיים.

(הופיע לראשונה בעמוד הפייסבוק של פרופ' עוזי רבי, ומתפרסם כאן בהסכמתו)