נשיא חדש בלבנון: האתגרים החדשים / ד"ר יבגני קלאובר

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a7%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%91%d7%a8-%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%98%d7%9fלאחר יותר משנתיים של קיפאון פוליטי, בחר הפרלמנט הלבנוני בסוף החודש שעבר בנשיא חדש – הגנרל מישל עאון, לשעבר רמטכ"ל צבא לבנון. עאון – נוצרי מארוני, מנהיג "הזרם הפטריוטי החופשי" – היה המועמד מטעמו של ארגון חזבאללה השיעי והפרו-איראני. הוא זכה ברוב קולות בסיבוב השני של ההצבעה בפרלמנט, לאחר שהצליח לפתוח פער משמעותי מול יריביו הפוליטיים.

שיטת הבחירות בלבנון שונה מהשיטה הישראלית, כמו גם מהשיטות הנהוגות במדינות ערב. לבנון היא מדינה דמוקרטית, שבה סמכויות השלטון מתחלקות בין נציגי קבוצות אתניות שונות, על בסיס של קבע. הסדר זה – שיסודותיו נעוצים ב"אמנה הלאומית" שהושגה ב- 1943 בין מנהיגי הקבוצות – הונחל על מנת להביא לקונסולידציה ולייצוג הולם של העדות והזרמים השונים ב"דמוס" (העם) הלבנוני. יש לזכור, כי הפילוג בין הזרמים והעדות הוא שגרם, לפני כארבעה עשורים, למלחמת אזרחים ממושכת במדינה. "הסכם טאיף" מ- 1989 – שהביא לסיומה של המלחמה – שינה חלק מכללי המשחק שנקבעו ב- 1943 (בין היתר, קוצצו סמכויותיו של הנשיא), אך עקרונות היסוד נותרו על כנם: בכל מצב פוליטי אפשרי, נשיא לבנון – כמו גם הרמטכ"ל – יבואו מקרב העדה הנוצרית מארונית. לעומת זאת, ראש הממשלה אמור להיות תמיד מוסלמי סוני, ואילו על יו"ר הפרלמנט להיות מוסלמי שיעי. בפרלמנט בלבנון 128 מושבים, ומועמד לנשיאות חייב לקבל לכל הפחות את תמיכתם של שני שלישים (86) מהצירים על מנת להיבחר לנשיא.

הפרלמנט הלבנוני ("נציגי הדמוס"), המשוסע באופן יוצא דופן – החל ממחלוקות פנימיות בנושאים של פינוי הזבל מהרחובות (משבר הזבל של 2015), וכלה בסוגיית הזיקה לצדדים בסכסוך בסוריה השכנה – מתקשה למשול ("קרטוס"). הנשיא הקודם מישל סלימאן עזב ב- 25 במאי 2014 את ארמון הנשיאות בבעבדה, ומאז שני הגושים הגדולים במדינה – זה שתומך בחזבאללה ("מחנה ה- 8 במרס") וזה שמתנגד לו ("מחנה ה- 14 במרס") – לא הצליחו להגיע לקונצנזוס לגבי זהותו של הנשיא הבא. באחד מהנסיונות לכנס את הפרלמנט כדי לבחור נשיא, באמצע דצמבר 2015, התייצבו לישיבה רק 45 מחוקקים מתוך 128 – דבר שגרם לדחייה נוספת בבחירות. יש לציין, כי חברי הפרלמנט החליטו מספר פעמים על הארכת כהונתם, שכבר הסתיימה, מבלי ללכת אל העם ולקיים בחירות חדשות לפרלמנט. העובדה שללבנון לא היה נשיא מכהן במשך כ- 29 חודשים הקשתה על פעולת החקיקה של הפרלמנט, שחבריו נחלקו בשאלה האם הם יכולים להמשיך ולהעביר חוקים חדשים בטרם בחרו בנשיא חדש.

הנשיא הלבנוני נושא בתפקיד סמלי. יחד עם זאת, המשמעות הפוליטית של זהות הנשיא אינה מבוטלת כלל: הוא יכול להשפיע על תהליך קביעת המדיניות, מכיוון שהשרים בממשלה הלבנונית נקבעים במאמץ משותף של ראש הממשלה הסוני והנשיא הנוצרי-מארוני. הנשיא גם אמור לשמש כסמל לשמירת החוקה במדינה. לפני בחירתו של מישל עאון, תמאם סאיב סלאם כיהן כראש ממשלת לבנון וכנשיאה בפועל של המדינה. באחד מסבבי הבחירות לנשיא אשר נכשלו, שהתקיים ב- 7 לינואר 2016, ניתן היה כבר – כאמור – לזהות שני מחנות מרכזיים המתמודדים על הנשיאות: המחנה הפרו-חזבאללה ("מחנה ה- 8 במרס") וזה שמתנגד לו ("מחנה ה- 14 במרס"). באותה עת, ל"מחנה ה- 8 במרס" הצטרפה מפלגתו של הנשיא הנבחר, הגנרל הנוצרי מישל עאון ("הזרם הפטריוטי החופשי") – פוליטיקאי ואיש צבא לשעבר, הנחשב גם הוא ל"פרו-סורי" (פרו-אסד). ב"מחנה ה- 8 במרס", המהווה את השלוחה הסורית בלבנון, רוב חברי הגוש התעקשו על כך שעאון, בעל בריתו של חסן נסראללה, יהיה הנשיא הבא. העיתון "אל-אח'באר", המזוהה עם החזבאללה, דיווח לפני אחד הנסיונות הקודמים לבחירת נשיא, כי הארגון לא יתמוך בשום מועמד אחר, אלא במישל עאון. משלחת מטעם חזבאללה בראשות סייד איבראהים אל-אמין א-סייד, ביקרה באותה תקופה בארמונו של הפטריארך המארוני בשארה א-ראעי, והביעה תמיכה במועמדותו של עאון.

נבחר: עאון (תמונת ארכיון, Imadmhj, wikicommons, CC BY-SA 4.0)
נבחר: עאון (תמונת ארכיון, Imadmhj, wikicommons, CC BY-SA 4.0)

מאז פרישתו של מישל סלימאן במאי 2014 נערכו יותר מ- 40 ישיבות פרלמנט, בניסיון למצוא פשרה לגבי זהותו של הנשיא הבא. במהלך תקופה זו, מהצד השני של המתרס ניצב המועמד הנוצרי סמיר ג'עג'ע, העומד בראש מפלגת הימין "הכוחות הלבנוניים". סעד אל-חרירי, המנהיג הסוני של זרם "אל-מוסתקבל" (מקרב ה"מחנה ה- 14 במרס") והמתנגד לחזבאללה, תמך בתחילת המירוץ במועמדותו של ג'עג'ע, אבל בהמשך עלה שמו של סלימאן פרנג'יה כמועמד נוסף – בחירה המהווה פשרה בין הצדדים, למרות שהוא משתייך באופן בולט ל"מחנה ה- 8 במרס". פרנג'יה – נכדו של נשיא לבנון לשעבר סלימאן פרנג'יה (ונושא אותו שם) – ניכר בתמיכתו במשטרו של בשאר אל-אסד וב"מחנה ה- 8 במרס" הפרו-חזבאללה. הוא הפך למועמד המוסכם על ידי שני הצדדים, והדבר איפשר בזמנו מידה מסוימת של אופטימיות לגבי הבחירות. רועי קייס מ- Ynet העריך בזמנו, כי פרנג'יה "מסתמן כמועמד שיזכה לקונצנזוס במדינה המשוסעת". אל-חרירי – בנו של ראש הממשלה לשעבר רפיק אל-חרירי, שנרצח בפברואר 2005 – הסכים לוותר על המועמד מהמחנה שלו לטובת פרנג'יה בתמורה להבטחת מינויו שלו לראשות הממשלה. מועמדותו של פרנג'יה הייתה תוצאה של ויתור, אשר הצביע על תחילת ההתייצבות של המערכת הפוליטית. עומר עינב טען, כי "פשרה כזו, בין אם תתממש ובין אם לא, תבטא את הדחף בהנהגה הלבנונית לסיים את פרשת [העדר] הנשיאות המתמשכת". במהלך המירוץ הבטיח פרנג'יה לשנות את שיטת הבחירות בלבנון ולמצוא פתרון לקונסולידציה של קבוצות אתניות במדינה – הבטחה שנותרה על הנייר, מאחר והוא נשאר לבסוף מחוץ לארמון הנשיאות: בשבועות האחרונים העביר אל-חרירי את תמיכתו לעאון – מהלך שהיווה פריצת דרך במשבר הנשיאותי הארוך ביותר שידעה לבנון. פרנג'יה לא הסכים להסיר את מועמדותו עד לרגע האחרון – יום ההצבעה ב- 31 לאוקטובר – ואף ביקש מחברי הפרלמנט התומכים בו לשים פתק לבן כאקט של מחאה. לפי הערכת החוקרים, בבחירתו של מישל עאון ניתן לראות "צעד אחד נוסף בדרך להכפפת לבנון לתכתיביהם" של האיראנים וחסן נסראללה.

בעיית הפליטים

לבנון היא מדינה שבטריטוריה שלה אחד מכל ארבעה בני אדם הוא פליט. לבנון זעקה, וביקשה את עזרתן של המדינות המערביות שישתתפו בנשיאת נטל הפליטים. לפי ההערכות של עמית ולדמן, יותר ממיליון סורים נמלטו ללבנון. לפי ההערכה של צבי בראל, "לפחות 400 אלף ילדי פליטים בלבנון אינם רואים מוסד חינוכי כלשהו, ורק כ- 100 אלף ילדים נקלטו בבתי ספר במדינה המארחת". בשעה שטורקיה "מארחת" את המסה הגדולה ביותר של פליטים (כ- 1.84 מיליון בני אדם), לבנון היא המדינה שמכילה הכי הרבה פליטים לנפש, ויש בה 209 פליטים על כל 1000 אזרחים. בתחילת 2015 ניסתה ממשלת לבנון להעביר תקנות חדשות, שימנעו את כניסתם למדינה של הפליטים הנמלטים ממלחמת האזרחים בסוריה, אך כוחות הביטחון הלבנוניים מתקשים לשלוט בגבולות ולמנוע את כניסת המהגרים. יש לזכור כי לבנון העניקה מקלט לפליטים פלסטינים ב- 1948. האחרונים, מאוחר יותר, גרמו למלחמת אזרחים עקובה מדם בין השנים 1990-1975. גורמים בממשלה הלבנונית מסרו כבר לפני שנה, כי "קבלה של פליטים נוספים עלולה לערער את המאזן הבעייתי מלכתחילה בין המגזרים המרכיבים את לבנון". בעיית הפליטים היא מבחן נוסף למשילותו של הנשיא עאון. הוואקום הנשיאותי שנמשך יותר משנתיים והקיפאון הפוליטי ששרר בלבנון העמידו בספק את יכולתו של הממשל לפתור את בעיית הפליטים.

המשבר הכלכלי

ויתר: אל-חרירי (תמונת ארכיון, פליקר, נחלת הכלל)
ויתר: אל-חרירי (תמונת ארכיון, פליקר, נחלת הכלל)

הוואקום המנהיגותי שאפיין את המערכת הפוליטית בלבנון "מנע מהמדינה להעביר רפורמות פוליטיות וכלכליות חשובות, לרבות שינוי שיטת הבחירות הארצית, והביא את חברי הפרלמנט להאריך את המנדט שלהם ולדחות את הבחירות לפרלמנט". אחת הסיבות להחלטתו של ראש הממשלה המיועד אל-חרירי לתמוך בעאון היה רצון אמיתי להוציא את לבנון מהמשבר הכלכלי בו היא נמצאת עקב השיתוק הפוליטי. הכלכלנים מעריכים כי המשק הלבנוני יחזור לצמוח רק לקראת שנת 2017, וזאת רק בתנאי שהמלחמה הסורית לא תגלוש לשטח לבנון, ובתנאי "שלא יתקיים סבב לחימה נוסף בין ישראל לבין חזבאללה בדומה לזה שהיה בשנת 2006". דורון פסקין מדווח, כי "לבנון ממשיכה לסבול מחוב ציבורי ענק (כ- 140% מהתוצר המקומי) וירידה בהכנסות מהמגזרים הבולטים בכלכלתה, דוגמת התיירות והבנייה". בשנת 2014 הצמיחה במדינה השסועה הייתה נמוכה מ- 1%, וכרגע לא ברור מה תהיה תרומתו של מישל עאון לשיקום המשק. הפליטים, שהוזכרו לעיל, גרמו למשבר בשוק העבודה, כך ששינוי כלכלי לא יחול מבלי שיימצא פתרון פוליטי לבעיות הדמוגרפיות. לפי פסקין, עלות האירוח של הפליטים נאמדת בכ- 2.5 מיליארד דולר בשנה, ולאחר המשבר עם הסעודים – שנהגו לסייע לממשלת לבנון במימון הפליטים – אין מי שיכסה עלות זו.

האיום של דאע"ש

האתגר המשמעותי ביותר אשר יעמוד בפני הנשיא החדש הוא, ללא ספק, המלחמה בטרור של המדינה האסלאמית (דאע"ש), הרואה במיעוט השיעי בלבנון מטרה ברורה. הפיגוע המזעזע שביצע דאע"ש ברובע דאחיה בביירות ב- 12 בנובמבר 2015, אשר הביא להריגתם של יותר מ- 40 אזרחים, מזכיר בימים אלה (יום השנה לאירוע) לפוליטיקאים הלבנוניים מיהו האויב האמיתי. המחלוקות הפוליטיות בין חברי הפרלמנט ובין חברי הממשלה בנוגע ללחימה בדאע"ש הן בלתי פתירות. כך למשל, כאשר סעודיה הכריזה על הקמת הקואליציה האסלאמית-סונית למאבק בטרור באמצע דצמבר 2015, המטרה הייתה לאפשר לחברותיה לחלוק מידע ולאמן, לצייד ולספק כוחות במידת הצורך עבור המאבק בארגונים קיצוניים. כחלק מההסכם, סעודיה התחייבה להקים חדר מבצעים משותף בריאד, שיתאם ויתמוך בפעולות הצבאיות של המדינות החברות בקואליציה. בלבנון, ההכרזה הסעודית על הקמת הקואליציה עוררה מחלוקות בפרלמנט ובממשלה. מצד אחד, ראש הממשלה דאז סלאם הביע תמיכה בקואליציה למאבק בטרור, אך מצד שני משרד החוץ הלבנוני הכחיש את השתתפותה של המדינה בקואליציה. ההכרזה הסעודית על הקמת קואליציה הובילה גם לתגובות חריפות מצד חזבאללה, אשר רואה בסעודיה – המבקשת להפיל את משטרו של אל-אסד – איום של ממש. דאע"ש גם החזיק בתשעה שבויים לבנונים אשר נתפסו בעיירה ערסאל שבלבנון.

לבנון הפכה בשנים האחרונות לאחת החזיתות של הג'יהאד העולמי – דבר שלא יכול שלא להטריד את תושבי גבול הצפון ואת ישראל כולה. עשרות שנים של חוסר משילות ומבוי סתום פוליטי בלבנון דחפו את הצעירים לאמץ אידיאולוגיות ג'יהאדיסטיות ולהצטרף לארגוני טרור שפעלו בלבנון, בדגש על חזבאללה השיעי והג'יהאד העולמי הסוני. רק בשבוע שעבר, אנשי צבא לבנון עצרו פעיל סורי בשם עלי חוסיין אל-חסן, המואשם בשיתוף פעולה עם דאע"ש. העיתון הלבנוני "דיילי סטאר" (The Daily Star) מדווח, שאירועים מסוג זה מתרחשים בלבנון על בסיס יומיומי.

חלק מהלבנונים מתייחסים לאיום של דאע"ש בהומור. סטנדאפיסטים שמותחים ביקורת על האסלאם הקיצוני במזרח התיכון ובאירופה מסכנים את חייהם, אך למרות זאת בלבנון יש בודדים שמתעקשים ליצור סאטירה על חשבון הארגון הקיצוני. הסטנדאפיסטים סובלים מאיומים מצד הלוחמים, אך למרות הכל ממשיכים בשלהם. נימר אבו נסאר (Nemr Abou Nassar), הסטנדאפיסט הלבנוני שצוחק על חשבון דאע"ש, מבקש להציל את העולם באמצעות הסאטירה. הוא העז לצחוק על דאע"ש, וזכה לתשומת לב בינלאומית. בראיון לאתר "טריבלייב" (TribLive), אמר נסאר כי בלבנון צוחקים על חשבון דאע"ש על בסיס יומיומי – דבר שמשנה את התדמית של הארגון בחברה הלבנונית, ומגביר את המוטיבציה להתנגד לו. במצב הנוכחי, רק ההומור יכול לשפר את האווירה העכורה.

ד"ר יבגני קלאובר הוא פרשן פוליטי, חוקר ומרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים בסכסוכים אתניים, בדמוקרטיות בהתהוות ובפוליטיקה השוואתית