פסגת ריאד – היום שאחרי בפובליציסטיקה הסעודית

פסגת ריאד בהשתתפותו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הסתיימה אמש, וביום שאחרי – פובליציסטים במדיה הסעודית עסוקים במתן פרשנות לחשיבותה ולהישגיה, להבהרת המסרים העולים ממנה והשלכותיה העתידיות.

במהלך שני ימי ביקורו של טראמפ בממלכה הסעודית נערכו למעשה שלוש פסגות: היום הראשון הוקדש לפסגה סעודית-אמריקנית בילטרלית. טראמפ התקבל בחום רב, והצדדים חתמו על "הצהרת חזון אסטרטגית" ועל הסכמים לשיתוף פעולה בתחומים שונים, כשהבולט במיוחד הינה עסקת נשק ענקית בשווי כולל של 350 מיליארד דולר למשך עשר שנים.

אתמול נועד טראמפ לפגישות קצרות עם מספר מנהיגים ערביים, ביניהם מלך בחריין חאמד בן עיסא אאל ח'ליפה ונשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי. בהמשך התקיימה פסגה אמריקנית-מפרצית – בין טראמפ ובין מנהיגי מדינות ה- GCC, מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ. עוד לפני הפסגה, החליפו ביניהם הצדדים מזכר הבנה להקמת מרכז למעקב אחרי מקורותיו הכספיים של הטרור ולייבושם. המזכר הוחלף בין שר החוץ של ארה"ב רקס טילרסון ויורש העצר הסעודי מוחמד בן נאיף מטעם מדינות המפרץ.

שיאו של הביקור הנשיאותי היה בסיומו: מפגש פסגה ערבי-אסלאמי-אמריקני, בהשתתפותם של עשרות נציגים וראשי מדינות ערביות ומוסלמיות מכל רחבי העולם. בנאומו בפתח הפסגה תקף מלך סעודיה סלמאן בן עבד אל-עזיז את המשטר האיראני, ואמר כי מאז המהפכה האסלאמית ב- 1979 ועד היום משטר זה מהווה "חוד החנית של הטרור העולמי". המלך הסעודי הבהיר כי המדינות המוסלמיות ועמיהן שותפים במאבק בקיצוניות ובפעולה למען השגת ביטחון ושלום עולמי, וכי הממלכה תפעל בנחישות נגד נגע הטרור המסכן את האנושות כולה.

בנאומו בפני מנהיגי העולם הערבי והמוסלמי, אמר הנשיא טראמפ כי לא בא "להטיף מוסר… [או] להגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות, מה לעשות, מי להיות או איך להתפלל", אלא כדי להציע "שותפות, המבוססת על אינטרסים משותפים וערכים, כדי לקדם עתיד טוב יותר לכולנו". לדבריו, המלחמה בטרור הינה "מאבק בין טוב לרע, ולא התנגשות בין המערב לאסלאם": "המטרה שלנו היא קואליציה של עמים ששותפים למטרה של הכחדת הקיצוניות וליצירת עתיד מלא תקווה לילדינו". טראמפ הזכיר בנשימה אחת את ארגוני "אל-קאעדה", דאע"ש, חזבאללה וחמאס כארגונים אשר "אחראים להרס החלומות של דורות שלמים". הוא קרא למנהיגים שמולו להוקיע את הטרוריסטים, ש"לא סוגדים לאלוהים אלא סוגדים למוות": "גרשו אותם ממקומות התפילה שלכם, גרשו אותם מקהילותיכם, גרשו אותם מעל אדמתכם הקדושה, גרשו אותם מעל פני האדמה".

גרשו אותם! טראמפ (צילום מסך, שידור הבית הלבן)
גרשו אותם! טראמפ (צילום מסך, שידור הבית הלבן)

טראמפ התייחס אף הוא לאיראן בנימה דומה מאוד לזו של מארחו הסעודי. הוא אמר כי היא מממנת, מחמשת ומאמנת את הטרוריסטים ומציתה סכסוכים עדתיים במדינות שונות באזור המערערים את יציבותו. הוא האשים כי הממשלה באיראן "מדברת בפתיחות על רצח המוני, קוראת להשמדת ישראל ומוות לאמריקה". הוא אמר כי תמיכתה של איראן במשטר הסורי הביאה את בשאר אל-אסד לבצע "פשעים שלא ניתן לתאר אותם במילים" וקרא לפעול במשותף לבידודה.

ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אמר טראמפ כי השלום בין שני הצדדים אפשרי "אם שלוש הדתות תשלבנה ידיים".

בסיום הערב, חנכו טראמפ והמלך סלמאן – בנוכחות משתתפי הפסגה – את מרכז "איעתידאל" (מתינות) למאבק באידיאולוגיה הרדיקלית.

בהודעת הסיכום שיצאה בסיומה של הפסגה – "הצהרת ריאד" – נאמר כי ההסכמה שהושגה בה מהווה "נקודת מפנה היסטורית" ביחסים שבין העולם הערבי והאסלאמי ובין ארה"ב. נציגי המדינות התחייבו לחזק את התיאום בסוגיות המשותפות, בראש ובראשונה בתחום המאבק בקיצוניות ובטרור. על פי ההודעה, המנהיגים הביעו את מחויבותם להילחם בטרור על כל צורותיו, להיאבק בשורשיו האידיאולוגיים ולייבש את מקורות המימון שלו. ההצהרה כוללת הבעת כוונה לייסוד "הקואליציה האסטרטגית של המזרח התיכון בעיר ריאד", שהקמתה תושלם במהלך 2018, והיא אמורה לסייע בהשגת שלום וביטחון באזור ובעולם. המדינות הביעו נכונות להקמתו של כוח מילואים, ובו 34 אלף חיילים, שיסייע בעת הצורך למאבק בארגוני הטרור הפועלים בעיראק ובסוריה. כמו כן, ההצהרה מדגישה את החשיבות שבחיזוק הסובלנות והדו-קיום בין מדינות, דתות ותרבויות שונות.

כצפוי, המדיה הסעודית קושרת כתרים לממלכה ולעומד בראשה על ההישגים הטמונים בביקורו של טראמפ ובפסגות שנערכו בריאד. עורך העיתון הסעודי "א-שרק אל-אוסט", רסאן שרבל (במאמר שכותרתו "האחר שותף, לא אויב"), סבור כי החוט המקשר בין שלוש הפסגות הינו "המלחמה נגד הקיצוניות, העמקת הגשרים עם האחר [קרי, ארה"ב] והפיכתו לשותף ביציבות ובשגשוג".

לדברי שרבל, פיגועי ה- 11 בספטמבר [2001] והשתלטות ארגון דאע"ש על מוסול [בקיץ 2014] הציבו את המדינות הערביות והמוסלמיות בעמדת מגננה, מול האשמות לפיהן הטרור יוצא משטחן, זאת למרות שדווקא הן הסובלות ממנו יותר מכל, אפילו יותר מהמערב. לטענתו, פסגת ריאד מבשרת על שינוי משמעותי מבחינתן:

"לא היה מנוס מלקבל החלטות אמיצות. החלטות קשות. לא היה מנוס מלנטוש את האזור האפור ולקרוא לדברים בשמם. לא היה מנוס מלעבור משלב המלחמה נגד הטרור לשלב המלחמה נגד הקיצוניות עצמה. תרבות הקיצוניות היא זו שמולידה את הלוחמים הנודדים ואת המתאבדים".

בבסיסו של השינוי עומדת ההחלטה שלא להשאיר את הזירה לקיצונים, להפסיק להסתגר וליצור שותפות עם "האחר" השונה בתרבות ובדת. לדברי שרבל, השינוי חייב היה לנבוע מהממלכה הסעודית – "מדינה שיש לה לגיטימציה עמוקה במישור הערבי ובמישור האסלאמי כדי לפתוח במלחמה נגד הקיצוניות עצמה, ולהפוך זאת לסעיף קבוע במדיניות הפנים ובמדיניות החוץ שלה ולעיסוק יומיומי בחברה".

סעודיה היא זו שיזמה את המחזה "חסר [ה]תקדים", שלא היה מובן מאליו, בו מנהיגי העולם הערבי והמוסלמי הגיעו להיפגש על אדמת ריאד עם נשיא ארה"ב – אדם אשר "בא ממורשת אחרת, ושותה ממעיינות אחרים" – ולהקשיב לנאומו.

לדידו של שרבל, החלטתן של המדינות הערביות והמוסלמיות בהובלת סעודיה לעשות את השינוי הינה כורח המציאות, ומוכתבת על ידי האינטרסים המדינתיים: הן זקוקות לקידמה המדעית והטכנולוגית של "האחר" [ארה"ב] כדי להציל את כלכלותיהן. בנוסף, "אנו זקוקים גם לשותפות אינטרסים שתעודד [את 'האחר'] ל[מלא] תפקיד גדול יותר ביישוב צודק לסוגיות של אזורנו, ביניהן הסכסוך הפלסטיני-ישראלי". בתהליך להעמקת היחסים בין ארה"ב והעולם הערבי והאסלאמי, "הגשר הראשון הוא המלחמה נגד הקיצוניות. כינוסן של פסגות ריאד הוכיח כי החלטה זו התקבלה למעשה והמלחמה כבר החלה. משותפות זו, שמפיגה את הפחדים והספקות, ניתן לצאת לבניית קשרים כלכליים, מדיניים ובטחוניים, ותמיד בהתאם לחישובי האינטרסים – הרי המדינות אינן אגודות צדקה".

שרבל מסכם:

"מגיע זמן בו שומה עליך לבחור – זה נכון לגבי יחידים ומדינות. להשתייכות אל העתיד יש מחיר שאין מנוס מלשלמו. אינך יכול להיכנס אל העתיד לבדך. אין מנוס משותפים. אין מנוס מהאחר. המסרים של פסגות ריאד – משמעויותיהן ברורות מאוד".

במאמר נוסף המתפרסם היום ב"א-שרק אל-אוסט", תחת הכותרת "מזרח תיכון ערבי חדש על פי חזון סלמאן", מרחיב מאמון פנדי – מרצה מצרי למדעי המדינה – על היבטים נוספים העולים מפסגת ריאד: הוא משבח את חכמתו המדינית של המלך סלמאן ואת חזונו האסטרטגי, באמצעותם הצליח לבנות קואליציה בינלאומית המבודדת את איראן. לדבריו, התגובות הלחוצות של "ציר ההתנגדות" בראשותה של איראן מעידות כי היא היוותה לא פחות מאשר "מכה אסטרטגית" לאיראן: הפסגה המשולשת מוכיחה, כי בכל מקרה של עימות בין איראן וסעודיה – העולם הערבי והאסלאמי כולו יעמוד לצדה של הממלכה, זאת בשל הערך הסמלי והרוחני שלה לכל המוסלמים ולערביות.

זאת ועוד: פסגת ריאד מסמלת את הכתרתה של הממלכה למנהיגת העולם הערבי והמוסלמי, וזאת בנוכחותו של נשיא ארה"ב כעד: "אין עוד מדינה שיכולה לאסוף את כל המנהיגים הללו למשך יומיים לדון בסדר יום משותף". מבחינה זו, טוען הכותב, "הסיפור הוא לא רק איראן והאתגרים שהיא מציבה בפני מנהיגי האזור. הפסגה גדולה יותר מאיראן ומהמצור עליה. זהו סיפור גדול, רחב וחשוב יותר מאשר כל סוגיות האזור – הסכסוך הערבי-ישראלי, תימן, סוריה, לוב ונקודות ההתלקחות והמתיחות האחרות באזור".

אליבא דפנדי, "הממלכה משרטטת היום את קווי המתאר של מזרח תיכון חדש על פי חזון ערבי… למעשה על פי חזונו של המלך סלמאן", חזון המעמיד במרכזו את יציבותה של הממלכה הסעודית ואת יציבותו של העולם הערבי שסביבה:

"הממלכה הצליחה לארח פסגה חסרת תקדים. אך העולם הערבי יתוודע בהדרגה לחזון של מלך שלא מדבר הרבה, אבל הינו בעל חזון אסטרטגי גדול, שיסודו הוא הריאליזם המדיני, ולא עולם של דמיונות, חלומות ומעשי גבורה דמיוניים ומזויפים".

מאמרו הקצר של סעד א-דוסרי בעיתון "אל-ג'זירה", שכותרתו "האם אנחנו אוהבים את אמריקה או שונאים אותה?", נוגע באותה נקודה בה סיים פנדי: בצורך הדוחק לנטוש את שיח השנאה לארה"ב – צורך הנובע מקריאה ריאליסטית של המציאות:

האם אנחנו אוהבים את אמריקה?

התשובה הרגשנית המהירה: לא, אנחנו לא אוהבים את אמריקה.

למרות שאמריקה היא החממה הראשונה למלגאים ולמלגאיות שלנו, והיצרנית של כל הטכניקות המניעות את חיינו, בכל זאת אנו עדיין שונאים אותה.

מי הוא שמכוון את השיח של האהבה והשנאה?

עלינו להתעמת עם אלו שמדריכים את [האנשים] הפשוטים בשם הדת. עלינו לנטוע במוסדות החינוך והתקשורת את החשיבה הרציונלית. שילמנו מחיר כבד בגלל [אנשים] אלו, שחדרו למוסדות הללו וניסו לגרום לאנשים לחשוב כמותם. המחיר הוא הקיצוניות הזו בדפוסי החשיבה, האמונה הזו בקיצוניות ובחיסול האחר, [אשר] הפכה אותנו בעיני העולם לאומה טרוריסטית והפכה את דתנו המתונה [במקור: וסטיה] והסובלנית לדת רצחנית.

בסופו של דבר, הסיפור הוא לא אהבה או שנאה לאמריקה. עלינו לאהוב ראשית את עצמנו, ולגרום לאחרים לאהוב אותנו, לא למען האהבה, אלא כדי שנתמיד בשיח שלנו ונייסד קשרים חיוביים עם האחרים. אם נתמיד בשיח השנאה למענו נלחמים האסלאמיסטים [במקור: אל-מאדלג'ון], נמצא עצמנו בפני צומת דרכים שתוביל אותנו אך ורק לבידוד ולהרס, בין אם אנו שונאים את אמריקה או אוהבים אותה.