משמעות "האביב הערבי": לא עוד חיילים על לוח השחמט (פובליציסטיקה)

בעיתון "אל-ערבי אל-ג'דיד" מתפרסם היום מאמר, המוקדש לניתוח תופעת "האביב הערבי", משמעותה והשלכותיה. ישראל זוכה אף היא לאזכור: בכותרת המאמר ובפסקת הסיום שלו.

כותב המאמר: חלמי אל-אסמר, יליד מחנה הפליטים טולכרם, עיתונאי ופובליציסט ירדני ותיק. מזה שנים בעל טור קבוע ביומון הירדני "א-דוסתור".

במרכז המאמר עומדת טענתו של הכותב, כי למרות ש"האביב הערבי" – שפרץ בסוף 2010/תחילת 2011 – עבר תהפוכות רבות שהקהו את עוקצו וחיבלו בהישגיו, הרי שמדובר ב"תופעה האצילה והמשמעותית ביותר בחיי האומה הערבית, אולי מזה מאה שנה או יותר". הוא עושה הבחנה חדה בין מצבה של אומה זו 'לפני' ו'אחרי':

"לפני מהפכות האביב, המולדת הערבית חייתה במצב של נמק לאומי, אנושי ופוליטי".

אל-אסמר בוחר להדגים את קביעתו זו בנתונים מספריים מהמישור התרבותי, המלמדים על דלות הקריאה (בממוצע) של ספרים בעולם הערבי ועל מספרם המועט יחסית של כותרים (ספרות מקור ותרגומים) היוצאים בו לאור. הוא ממשיך ותוהה – רטורית – מה השתנה לאחר פרוץ "האביב הערבי":

"האם, למשל, גדל שיעור הקריאה…? האם השתפר הייצור התעשייתי, או פחתה ההישענות על המערב בקיומו היומיומי של האזרח הערבי? כמובן שלא. כל מה שקרה [הוא] שהאביב הרעיד את משענותיהם של כסאות המלוכה והשלטון שהיו במצב של 'יציבות' במשך עשרות שנים…".

אל-אסמר משווה זאת לפטיש אוויר, המזעזע את האדמה מבלי להשאיר שריד: "זהו שלב שאינו מאופיין בחיוביות גמורה, אבל על כל פנים מעצב מחדש את המולדת הערבית, בכיוון חדש – בדומה לחבלי הלידה הגורמים סבל רב אבל מסתיימים לבסוף בשמחה".

"האביב הערבי" - גירסת תוניסיה, ינואר 2011 (צילום: Chris Belsten, flickr, CC BY 2.0)
"האביב הערבי" – גירסת תוניסיה, ינואר 2011 (צילום: Chris Belsten, flickr, CC BY 2.0)

לדעת הכותב, התוצאה החשובה ביותר של "האביב הערבי" הינה פתיחתם לדיון של "הגבולות והמפות שצוירו בעיפרון על ידי סייקס ופיקו, אשר חילקו את המולדת הערבית למדינונות (דוילאת), לנחלות של שיח'ים (משיח'את) ולאמירויות, ותחת כל אבן בגבולות אלו זרעו מוקשים היכולים להתפוצץ בכל רגע". כל זאת נעשה – לטענתו – בכוונה תחילה, במטרה להבטיח כי האומה הערבית תישאר במצב של קיפאון לאומי ממנו לא תוכל להתנער. על פי ניתוחו, הקמת הליגה הערבית נועדה לקבע את חוסר האונים הלאומי באמצעות קידושן של הישויות המדינתיות הערביות והשמירה על גבולותיהן: "השקר הגדול המכונה 'האחדות הערבית' היווה סוג של סם פיקטיבי שנותר חלום קשה להשגה, וזאת בעטיים של השומרים התקיפים שדאגו 'להגן' על הריסוק והפיצול".

כעת – הודות ל"אביב הערבי" – בטלה "קדושתם של גבולות אלו". במבט ראשון נדמה, אמנם, כי המפה האזורית החדשה שתחליף את קודמתה תיקבע בהתאם ל"שיקולים עדתיים, אתניים או גזעיים". אך לדעתו של אל-אסמר, גורמים נוספים ימלאו תפקיד בעיצובה:

"החשוב בהם הוא, שהאזרח 'האינדיבידואל' – שהתמכר לכניעות, לפחד ולניכור – אינו מסכים יותר להיות חייל על לוח השחמט, אשר השחקנים מזיזים אותו כרצונם. [נוצרה] הכרה חדשה, שפגעה בתודעה הקיבוצית הערבית, ו[אשר] גורמת לה לסרב להישאר 'נייטרלית' בעוד אחרים מתווים את גורלה…".

וכיצד ישראל נכנסת לתוך משוואת הלא-נודע של האזור? כאמור, אל-אסמר מזכיר אותה בסיכום המאמר, שכותרתו "מפה ערבית ללא ישראל":

"כעת, לאחר מהפכות האביב, אין 'מדינות יציבות' באזור הערבי, וישראל איננה יוצאת דופן. תוך עשור או שניים, לכל היותר, תהיה באזורנו מפה חדשה, שתהיה ריקה מ'ישראל'. אין לי ספק בכך, ומי שיחיה – יראה".