האקדמיה הטורקית לאחר נסיון ההפיכה: טיהור ואסלאמיזציה מואצים / ד"ר יבגני קלאובר

תמונה קלאובר מוקטןמשבר ההשכלה הגבוהה, הפוקד את טורקיה בשבועות האחרונים לאחר נסיון ההפיכה של ה- 15 ביולי, הוא תוצאה של התמודדות האקדמיה הטורקית עם תחילתו של עידן חדש: עידן האסלאמיזציה של ההשכלה הגבוהה[1]. האתגר הניצב בפני האקדמיה הטורקית דומה לזה של האקדמיה הצ'יליאנית בימיו הראשונים של אוגוסטו פינושה[2]. בשונה מהסדר החילוני הישן, קרי הכמאליזם, הסביבה הפוליטית והחברתית של האקדמיה הטורקית היום הינה אוטוקרטיה אוטוריטרית. אלון לווין מ"פורבס ישראל" מדגיש, כי נסיון ההפיכה הכושל בטורקיה הוא "חלק נוסף בשרשרת האירועים שמתרחשת שם מאז 2002, ושתכליתה מהפכה בכיוון ההפוך – פירוק הכמאליזם והחוקה החילונית של טורקיה, ומעבר למדינה דתית עם מנהיג אבסולוטי"[3]. המשטר הטורקי בימים אלה אינו שואף אך ורק להשפיע על הממסד האקדמי, אלא מנסה להכניעו.

לאחר ההפיכה התקבלו דיווחים מרשתות התקשורת בטורקיה ובעולם על פיטורים המוניים[4] של אנשי אקדמיה במדינה. לפי הדיווח של "חדשות 10", "למעלה מ- 15 אלף אנשי אקדמיה פוטרו או הושעו מעבודתם". בנוסף, לפי אותו מקור, "משרד החינוך הטורקי ביטל את רישיונם של למעלה מ- 21 אלף מורים העובדים במערכת החינוך הפרטית במדינה". המועצה להשכלה גבוהה במדינה הודיעה על הדחה של כל הדיקנים של כל האוניברסיטאות – 1,577 במספר[5]. צעד נוסף של המשטר היה לאסור על אנשי אקדמיה לצאת מחוץ לגבולות המדינה. רן אדליסט מסכם את התקופה הקצרה שלאחר ההפיכה כניסיון "לפרק באלימות את מערכות האקדמיה והחינוך"[6]. הנשיא ארדואן – בעל תואר מפוקפק מאוניברסיטת מרמרה – פיתח שנאה כלפי האקדמאים, אשר לא רק מערערים את יסודות שלטונו אלא אף מעמידים בספק את עצם זכאותו לתואר אקדמי. בעוד ארדואן טוען כי סיים ב- 1981 את לימודיו במחלקה לכלכלה של אוניברסיטת מרמרה, מתנגדיו חשפו את העובדה כי אין לכך עדות ברישומי האוניברסיטה. יתירה מזאת, "מסתבר שהפקולטה בה ארדואן טוען שסיים את לימודיו נפתחה רק שנה מאוחר יותר"[7]. עכשיו, כשעל פניו יש לו "קייס" (הוא הקורבן של המזימה), לדעת רבים – כולל ה"אקונומיסט" – הוא משיב לאקדמאים כגמולם[8].

דוגמאות מאפיינות לטיהורים באקדמיה הטורקית בתקופה האחרונה הן פיטוריהם של הסוציולוגית אסלי וואטנסבר (Asli Vatansever) והפסיכולוג החברתי פרופ' סרדאר דגירמנסיאוגלו (Serdar Degirmencioglu). כמו רבים אחרים באוניברסיטאות הפרטיות, השניים פוטרו בתחילת 2016 מאוניברסיטת דוגוס (DOGUS UNIVERSITY) שבאיסטנבול[9]. הם פרסמו מאמרים ביקורתיים, אשר תקפו את המשטר בשל פגיעתו בחופש הביטוי, ועל כן היו "על הכוונת" של המנהיג עוד טרם ההפיכה הכושלת. וואטנסבר פרסמה מאמר תחת הכותרת "רוצים ללמד הכל" (Willing to teach anything), בו היא מתארת את הקושי לתפקד כחוקרת אובייקטיבית במכללה פרטית המעסיקה אותה לפי חוזה זמני. וואטנסבר תיארה, כיצד רשויות האוניברסיטה "קראו לה לסדר" בעקבות פרסומה הביקורתי. בהתייחסו לפיטורין שלו ושל עמיתתו, כתב דגירמנסיאוגלו במאמר שפורסם ב- "Times of Higher Education": "נחקרנו ביחד באותו משפט, וקיבלנו עונש זהה… ויש עוד רבים אחרים כמונו שנמצאים תחת חקירה פלילית… הממשל ניסה להרתיע אותנו באמצעות שליחה לכלא של ארבעה אנשי אקדמיה נוספים"[10].

ההיסטוריה של החופש האקדמי בטורקיה

זמן קצר לאחר הכרזת הרפובליקה הטורקית החילונית בשנת 1923, נחקק חוק ההשכלה הגבוהה (2252), אשר מטרתו הייתה לכנס את המוסדות האקדמיים תחת קורת גג אחת[11]. חוק זה ביטל מצב קודם, בו התקיימו באימפריה העות'מאנית – זה לצד זה – אוניברסיטאות מערביות, מכללות של נוצרים ויהודים, ומכללות דתיות (מדרסות). החוק מ- 1923 היה חוק מכונן, אשר היווה בסיס להתפתחותה העתידית של ההשכלה הגבוהה בטורקיה. מוסד האקדמיה בטורקיה בכלל, וחופש הביטוי האקדמי בפרט, עוצבו במהלך המאה ה- 20 בהתאם לחוק זה, אשר העביר את סמכויותיהם של אנשי האקדמיה לידי המדינה. אוניברסיטת דאר אול-פונון (Darülfünûn) – שנהנתה מרמה גבוהה יחסית של אוטונומיה אקדמית – נסגרה, ובמקומה הוקמה אוניברסיטת איסטנבול (Istanbul University).

אוניברסיטת איסטנבול (ארכיון, Danbury, wikicommons, CC BY-SA 3.0)
אוניברסיטת איסטנבול (ארכיון, Danbury, wikicommons, CC BY-SA 3.0)

מוסטפא כמאל אטאטורק מינה בשנות ה- 30 של המאה הקודמת ועדה מיוחדת בראשותו של פרופ' אלברט מלצ'ה משוויץ, שתפקידה היה לבחון את התנאים להמשך קיומה של אוניברסיטת דאר אול-פונון. דו"ח מלצ'ה[12] (Malche Report) המליץ לסגור את האוניברסיטה ולפתוח במקומה את אוניברסיטת איסטנבול, אשר הפגינה לויאליות כלפי מנהיג טורקיה. רק כשליש מאנשי הסגל של אוניברסיטת דאר אול-פונון מונו לתפקידי מרצים בכירים במוסד החדש, בשעה שרוב ה"מוחות" הגיעו מגרמניה הנאצית. אנשי הסגל בכל האוניברסיטאות היו מגויסים בתקופה המכוננת, ואף נשאו תעודת זהות מיוחדת (הדומה לזו של עובדי המדינה) אשר הבדילה בינם לבין יתר אזרחי המדינה. חוקרי ההשכלה הגבוהה של טורקיה[13] רואים ביחסים בין אטאטורק לאוניברסיטאות בשנים המכוננות של הרפובליקה הטורקית – ניסיון להכפיף את האקדמיה לשליטה ולפיקוח של המדינה תוך פגיעה בחופש האקדמי. הדוגמאות לכך הן רבות: אטאטורק בעצמו מינה פרופסורים, הוועדות למינוי מרצים ניסו לרוב לרצות את הממשל, והאוטונומיה האקדמית נדחתה על הסף.

בתחילת שנות ה- 80 טורקיה חוותה משבר פוליטי. תנועות פרו-קומוניסטיות ותנועות פרו-אסלאמיסטיות איימו על יציבות השלטון במדינה. הפרלמנט שותק, והצבא בראשותו של הגנרל קנאן אוורן התערב. אוורן כיהן כנשיא עד 1983, והספיק לחוקק חוקה חדשה (1982) אשר הובילה להגבלות על חופש הביטוי במדינה. בעקבות יישום סעיפי החוקה של אוורן, הוקם "המוסד להשכלה גבוהה" (HEI – Higher Education Institution) – גוף שמטרתו הייתה לפקח על האקדמיה הטורקית[14]. פאטמה גוסק (Fatma Gocek), סוציולוגית אמריקאית העוסקת בהשכלה גבוהה בטורקיה, טוענת כי מאז הקמתו שימש ה- HEI את המשטר בטורקיה כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו[15]. לסיכום, בראשית שנות ה- 80 האקדמיה הייתה מגויסת.

במחצית השניה של שנות ה- 80, מערכת ההשכלה הגבוהה בטורקיה הייתה נתונה לתהליכי ליברליזציה והפרטה. המהלך כלל הקמת אוניברסיטאות פרטיות במקביל למוסדות ההשכלה הגבוהה שבשליטת המדינה. היום קיימות בטורקיה 193 אוניברסיטאות: 109 ציבוריות ו-84 פרטיות. כמו כן, טורקיה קולטת כ- 48,000 סטודנטים זרים כל שנה[16]. הודות להפרטה, בשנים אלה חדרו למערכת ההשכלה הגבוהה מערכות אידיאולוגיות אלטרנטיביות לזו של המדינה. המרכזית שביניהן, ללא ספק, היא הגולניזם (Gulenism) של איש האופוזיציה הגולה פתהוללה גולֶן. הגולניסטים החזיקו (עד לאירועי ה- 15 ליולי) במספר רב של מכללות פרטיות להכשרה מקצועית, לצד החזקה בערוצי הטלוויזיה והעיתונים הגדולים בטורקיה. כמו כן, הם הפעילו מוסדות רווחה, בתי חולים, ארגונים פילנטרופיים, מרכזים קהילתיים, עמותות וקרנות. בשנים האחרונות, האידיאולוגיה הגולניסטית חדרה אל תוך מערכת בתי המשפט בטורקיה, כמו גם אל תוך המשטרה והרשויות המקומיות. ארדואן נלחם לא רק נגד גולן האיש, אלא נגד הגולניזם בכלל, כאידיאולוגיה המאיימת על שלטונו. היום, "הגולניסטים הם על הכוונת"[17].

"על הכוונת": אנשיו של גולן (flickr, נחלת הכלל)
"על הכוונת": אנשיו של גולן (flickr, נחלת הכלל)

בסוף שנות ה- 80, כאמור, שררה פתיחות יחסית באקדמיה הטורקית, וזאת אפשרה לחוקרים גם להתבטא בחופשיות וגם לעצב את הסילבוסים שלהם בהתאם להשקפות העולם בהן אחזו. עם עלייתה של מפלגת "הצדק והפיתוח" (AKP) בתחילת שנות ה- 2000, נעשו אמנם צעדים משמעותיים להפרדת הדת ממדינה – כמו האיסור על לבישת בורקה באוניברסיטאות – אלא שהמערכת חזרה ועברה תהליכי מרכוז ונישול של עצמאותה, וה- HEI שוב משחק תפקיד מפתח בהשכלה הגבוהה בטורקיה. באופן אירוני, ארדואן – שבתחילת דרכו הטיל איסור על לבישת הבורקה באוניברסיטאות – מבצע כעת עכשיו אסלאמיזציה של ההשכלה הגבוהה.

משמעויות פוליטיות וחברתיות של ה"טיהור" באקדמיה

ה"טיהור" בקרב אנשי האקדמיה בטורקיה נראה כצעד שאמור היה לחזק את הלגיטימיות של ארדואן. על פניו, נראה כי הנשיא נפטר מ"הגיס החמישי" החתרני – דהיינו, מהמיליה האקדמי, אותו הוא מחשיב כמסוכן במיוחד, וזאת בשל שליטתם של אנשי האקדמיה על מוחותיהם של הצעירים. יחד עם זאת, לטווח הארוך ארדואן מעצים את התופעה של בריחת מוחות: צבי בראל מ"דה-מרקר" טוען, כי "אלפי חוקרים צעירים, סטודנטים ומומחים בתחומיהם יחפשו את עתידם מעבר לים, באירופה או בארה"ב, וכמו שקרה בתקופות קודמות שבהן נרדפו אנשי אקדמיה, טורקיה תמצא עצמה עם דור חסר"[18].

בריחת מוחות מטורקיה אינה תופעה חדשה: במסגרתה, צעירים משכילים ומיומנים בעלי מקצועות מבוקשים מוצאים את עצמם בדרך לחיים טובים יותר במדינות מפותחות. כך, למשל, גרמניה מצפה כבר השנה "לקלוט מוחות" הנפלטים מטורקיה[19]. ארגון זכויות האדם "פרו-אסיל" (Pro-Asyl) צופה עלייה במספרם של הפליטים הפוליטיים שיהגרו לגרמניה בתקופה הקרובה, כשהנתח הטורקי (מכלל הפליטים) צפוי לעמוד על כ- 22%[20]. ארגון הרקטורים הגרמני (HRK – The German Rectors' Conference) הביע חששות כבדים ביחס לעתידם של אנשי האקדמיה הטורקיים[21], ודובריו אמרו גם הם כי פרופסורים רבים מחפשים בעת הזאת עבודה בקמפוסים ברחבי אירופה.

במדינות מערביות, האקדמיה – ביחד עם התקשורת – משמשת כרשות הרביעית של הדמוקרטיה. השתקת האקדמאים מאפשרת למשטר לתרגל פרקטיקות לא-דמוקרטיות, בין היתר ביחס למיעוטים אתניים. ב- 10 לינואר 2016, 1,128 אקדמאיים טורקיים פרסמו עצומה אשר ביקרה בחריפות את המבצע הצבאי של הממשל בדרום-מזרח טורקיה – אזור המאוכלס ברובו על ידי הכורדים. בכנס החתימה הפומבי על העצומה נשמעו האשמות כבדות כלפי הממשל, וביניהן הטענה כי הוא מבצע "רצח עם מתוכנן ומכוון"[22]. האקדמאים דרשו לחדול ממעשי הרצח כנגד העם הכורדי ולפצות בני מיעוט זה. תגובתו של הנשיא ארדואן הייתה מעליבה, אך צפויה: הוא קרא לחתומים על העצומה "הדיוטות מרושעים ופסאודו-אינטלקטואלים", והורה למועצה להשכלה הגבוהה – הגוף הנאמן למפלגת הצדק והפיתוח – "לטפל" בהם. בעקבות העצומה, נפתחו תיקי חקירה רבים, בהם הואשמו האקדמאים בקשירת קשר עם ארגוני טרור כורדיים.

אסלאמיזציה של האקדמיה

אנשי הסגל האקדמי באוניברסיטאות היו קשורים תמיד בקשר הדוק למדינה: הם עוצבו על ידי הפוליטיקה, והם לימדו פוליטיקה. אנשי הסגל החדשים, אשר יגויסו על ידי אנשי המשטר בתקופה שלאחר ההפיכה, עומדים לעצב את הדרך החדשה של האקדמיה בטורקיה. המרכז השלטוני אינו מתכוון להישאר פסיבי בתהליך קביעת המינויים באקדמיה, ולדבר תהיינה השלכות פוליטיות וחברתיות מהותיות ורחבות היקף.


התהליך המתהווה לנגד עינינו של התקרבות האקדמיה אל משטרו של ארדואן ותהליכי האסלאמיזציה באקדמיה יטביעו את חותמם על המזרח התיכון כולו; זאת מכיוון שככל הנראה האקדמיה הטורקית עומדת לשאת את הדגל של ניאו-עות'מאניות (Neo-Ottomanism). אירועי יולי 2016 מובילים את החוקרים והפרשנים לחשוש מ"בליעה" של האקדמיה בתוך המדינה האסלאמיסטית המתהווה. תהליכי האסלאמיזציה החלו באקדמיה עוד טרם ההפיכה[23], והם קיבלו עתה "זריקת עידוד".

תהליכי האסלאמיזציה של ההשכלה הגבוהה החלו כבר בשנות ה- 70. "מפלגת ההצלה הלאומית" המוסלמית (MSP) בראשותו של נג'מטין ארבקן (Necmettin Erbakan) ניצלה את הסיטואציה הקואליציונית, והצליחה להביא להקמת רשת של בתי ספר דתיים אשר חייבו את תלמידיהם ללימודי אסלאם בהיקף של 13 שעות שבועיות[24]. חוקר טורקיה קורנל סבנטה מתאר מצב, לפיו בשנת 1997 כל תלמיד עשירי היה בוגר בית ספר דתי. הרפורמות של ארדואן מובילות לשינוי עמוק וגורף עוד יותר בחברה הטורקית. רדיפת מוסדות ההשכלה הגבוהה שאינם מזוהים עם המשטר של ארדואן אמורה להוות גם עבורנו תמרור אזהרה, בשבוע בו אנחנו מבטלים את לימודי הליבה במערכת החינוך הישראלית.

 

[1] Svante E. Cornell (02/09/2016) The Islamization of Turkey: Erdogan’s Education Reforms, in Turkey Analyst, vol. 8, no. 16.
[2] Constable, Pamela & Arturo Valenzuela (1993) A Nation of Enemies: Chile under Pinochet. Norton. New York.
[3]  אלון לווין ויובל בוסתן (17/07/2016) הפיכה ומהפכה: איזו טורקיה נכנסה ל'הפיכה', ואיזו יצאה ממנה? בתוך פורבס ישראל.
[4] Fatma Muge Gocek (27/08/2016) Why Turkey Wants to Silence its Academics, in The Conversation.
[5]  סוכנות הידיעות (19/07/2016) ארדואן מחנך מחדש: הדיח את כל דיקני האוניברסיטאות, בתוך YNET.
[6] רן אדליסט (30/07/2016) השילוש הבלתי קדוש: ישראל, ארצות הברית וטורקיה חולקות באג בדמוקרטיה, בתוך מעריב.
[7]  עמית ולדמן (04/06/2016) סערה בטורקיה: האם ארדואן שיקר אודות התואר האקדמי שלו? בתוך חדשות 2.
[8] Editor (23/08/2016) Erdogan’s Revenge, in The Economist.
[9] Joseph Croitoru (22/07/2016) Academics on the Run, in Qantara.de.
[10] Serdar Degirmencioglu (10/06/2016) Kites, Poetry and Tallies: Academic Freedom Disappears in Turkey, in Times of Higher Education.
[11] Veysel Gokbel, Fatma Nevra Seggie (2015) Academic Freedom in Turkey, in SETA.
[12] James Forest & Philip G. Altbach. 2011. International Handbook of Higher Education. Springer international handbooks of education, v. 18, Springer.
[13] Tarik Soydan (2013) Autonomous University Demands in the Process of the Transformation of Turkey’s Higher Education Field. International Journal of Educational Policies, 7(2), pp. 73-87.
[14] The Council of Higher Education (COHE) (2014) Higher Education System in Turkey, Ankara.
[15] Fatma Muge Gocek (27/08/2016) Why Turkey Wants to Silence its Academics, in The Conversation.
[16] Study in Turkey Guide, http://www.topuniversities.com/where-to-study/asia/turkey/guide
[17]  אוריאל לוי (02/08/2016) מי על הכוונת? בתוך דבר-ראשון.
[18]  צבי בראל (20/07/2016) טורקיה: מדינה על שולחן השרטוט, בתוך TheMarker.
[19] Ben Knight (22/07/2016) Germany Expects Turkish Brain Drain Following Erdogan Crackdown, in DW.
[20] Charlie Bayliss (22/07/2016) Turkey Coup Could See Thousands of Migrants Travel to Europe, in Sunday Express.
[21] Ben Knight (22/07/2016) Germany Expects Turkish Brain Drain Following Erdogan Crackdown, in DW.
[22] Joseph Croitoru (22/07/2016) Academics on the Run, in Qantara.de.
[23] Elizabeth Redden (29/06/2016) Turkey's Fraying International Ties, in Inside Higher Education.
[24] Svante E. Cornell (02/09/2016) The Islamization of Turkey: Erdogan’s Education Reforms, in Turkey Analyst, vol. 8, no. 16.

ד"ר יבגני קלאובר הוא פרשן פוליטי, חוקר ומרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים בסכסוכים אתניים, בדמוקרטיות בהתהוות ובפוליטיקה השוואתית.