חופש הביטוי במצרים בסכנה / ד"ר יבגני קלאובר

חופש העיתונות הוא אחד מ"כלבי השמירה" של הדמוקרטיה. עיתונות חופשית מהווה תנאי לקיומה של ביקורת על הממשלה ורשויות המדינה במדינה דמוקרטית. הגבלת חופש העיתונות היא מאפיין מובהק של משטרים לא דמוקרטיים. בשנה האחרונה אנו עדים לפגיעה בחופש העיתונות במצרים, המתבטאת, בין היתר, ב- (1) רדיפת עיתונאים מצריים; (2) הוצאת צווי איסור פרסום; ו- (3) מעצרים מנהליים של עיתונאים. נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי שקד על יצירת שיח חדש במצרים, במסגרתו נתפסים אנשי התקשורת המצרית כמי שפוגעים באינטרסים הבטחוניים והלאומיים של מצרים.

באפריל 2016 חתמו המצרים והסעודים על שורה של הסכמים והבנות בתחומים שונים, בשווי של מיליארדי דולרים, ביניהם ההסכם לפיו ממשלת מצרים מוסרת את האיים טיראן וסנפיר בים האדום לסעודיה, זאת במסגרת מו"מ על הגבולות הימיים בין המדינות. הודעתה של ממשלת מצרים לא התקבלה בעין יפה בקרב הציבור המקומי. "האחים המוסלמים" זעמו. גם העיתונאים ואנשי הציבור במצרים, אשר אינם חלק ממשטרו של הנשיא א-סיסי, מתחו ביקורת חריפה על החלטת הממשלה. לפי דיווחו של רועי קייס, הפוליטיקאים המקורבים ל"אחים המוסלמים" טענו, כי "ההסכם כולל ויתור על זכויות הסטוריות", ואף הוסיפו, כי "סעודיה מנצלת את החולשה של המשטר המצרי הנוכחי, את חוסר תבונתנו ואת הצימאון שלו לכסף וללגיטימיות כדי להשיג יתרונות על חשבון המדינה המצרית, אדמתה, ריבונותה וזכויות עמה"[1]. בתגובה לגל המחאה התקשורתי נעצרו מאות אזרחים, ביניהם 47 עיתונאים. שריף מנסור, איש האגודה לשמירה על חופש העיתונות, ה- Committee to Protect Journalists) CPJ), אמר כי מעשים אלה מצד הממשל אינם אלא דוגמה אחת למגמה הכללית השוררת במצרים – של השתקת העיתונאים, אשר מצביעים על חולשותיו של המשטר וחושפים בפני הציבור מידע העלול להציג אותו באור שלילי[2].

עבודה עיתונאית במצרים, אילוסטרציה (קאהיר, 2012. Alisdare Hickson, flickr, CC BY-SA 2.0)
עבודה עיתונאית במצרים, אילוסטרציה (קאהיר, 2012. Alisdare Hickson, flickr, CC BY-SA 2.0)

בשנה האחרונה חלה הסלמה בנסיונותיהם של כוחות הביטחון המצריים לדכא את המחאה בקהיר, זאת בין השאר באמצעות גל מעצרים נרחב ללא תקדים בקרב עיתונאים. בחינת המעצרים על ידי ארגון ה- CPJ מלמדת כי מצרים – שכלאה 23 עיתונאים בשנת 2015 – תופסת מקום שני בעולם (אחרי סין) במדד "מספר העיתונאים הכלואים". לפי הנתונים של צבי בראל, עצורים היום יותר מ- 30 עיתונאים. (אגב, ה- CPJ מוטרד מאוד גם ממצב חופש העיתונות בטורקיה, וזאת במיוחד לאחר סגירתו של העיתון בשפה האנגלית Today's Zaman בתחילת חודש מרץ השנה).

חשוב לציין, כי במקרה של מצרים לא מדובר במעצרים שגרתיים לשם מניעת הפרעות באכיפת חוק, אלא במדיניות מתוכננת היטב, שמטרתה העיקרית היא דיכוי חופש הביטוי במדינה. שני עיתונאים של אתר החדשות "ינואר" (Yanair), עמרו באדר ומחמוד א-סאקה, כלואים גם הם מאז פשטו כוחות הביטחון המצריים על הבניין של אגודת העיתונאים המצרית. העילה למרדף הנוכחי הינה דבריו של יו"ר האגודה יחיא קלאש, כי מי שאחראי למעצרים הללו הוא שר הפנים המצרי, מגדי עבד אל-רפאר. צבי בראל קרא לסיטואציה הזו "עיתונות מצרים באזיקים", ואף הוסיף, כי "חמש שנים אחרי המהפכה, מצבם של העיתונאים ומצב חופש הביטוי במצרים רע אפילו משהיה בתקופתו של חוסני מובארק"[3].

דיכוי חופש הביטוי במצרים לא נעלם מעיניהם של ארגוני חברה אזרחית ושל הקהילה הבינלאומית. נציגיו של ארגון גג, המאחד עורכי דין, רופאים ומהנדסים, שלחו החודש מכתב לשר הפנים המצרי עבד אל-רפאר בדרישה לשחרר את העיתונאים של אתר "ינואר", כמו גם את העיתונאים האחרים שנכלאו[4]. לפי המכתב, העיתונאים הוחזקו במעצר מבלי שהוגש נגדם כתב אישום. יש לזכור, כי מאז 2013 נלקחה מאזרחי מצרים הזכות הבסיסית ביותר של אזרחים בכל משטר דמוקרטי – הזכות למחאה. חופש המחאה אמור לאפשר לקבוצות שונות בחברה להשמיע את קולן. בשם מניעת תיעול המחאה לאפיקים אלימים ולא חוקיים, המשטר המצרי מציב דרישת סף של תיאום מראש של כל פעילות מחאתית עם משרד הפנים. כשפניות של מארגני מחאה מגיעות למשרד הפנים, שלא במפתיע הן נענות בשלילה.

גם הפרלמנט המצרי, הנאמן לא-סיסי, פתח במאבק נגד העיתונאים. יו"ר הפרלמנט המצרי עלי עבד אל-עאל אמר באפריל 2016, כי הוא לא יהסס לנקוט בצעדים חקיקתיים נגד תכניות טלוויזיה אשר "מבקרות את חברי הפרלמנט באופן שחורג מגבולות חופש הביטוי"[5]. בשעה שסעיפים 65 ו- 70 של חוקת המדינה מבטיחים חופש ביטוי, עבד אל-עאל אמר כי לא יהסס לאסור הקרנה של תכניות טלוויזיה, אם לא יכבדו ואף ישמיצו את חברי הפרלמנט. תקנות מנהליות במצרים, פרי עבודתו של הפרלמנט הנוכחי, מבקשות גם הן להגביל את חופש הביטוי. בין התקנות האלה: הרחבת האיסור על הסתה, התניית המימון הציבורי בבדיקה בטחונית של הטקסטים והתמלילים ושל התכניות עצמן.

היום, בעקבות ההצעה המצרית-צרפתית לשלום בין ישראל לפלסטינים, א-סיסי קרוב יותר מתמיד לישראל. גם אם היוזמה שלו לשלום אזורי "לא תחזיק מים", ישראל צריכה לקוות שהוא ימשיך להיות בן בריתה בכל הקשור לארגון החמאס ברצועת עזה ולמלחמה נגד הטרור של דאע"ש בסיני. אלא שעל ישראל לקחת בחשבון, כי בזירה הפנימית א-סיסי הולך ומאבד את הלגיטימיות שלו בקרב החוגים הליברליים החילוניים – אלה שבזכותם הוא עלה לשלטון ב- 2013. א-סיסי עדיין מקבל גיבוי מלא מצד הגנרלים המצריים, אך אם ימשיך לסתום פיות לחוגים הליברליים – תמונה זו עלולה להתהפך, ומצרים צפויה לחוות "תחריר" נוסף. אנשיו של א-סיסי טוענים, כי "נקודת הפתיחה של המשק המצרי כשנכנס לארמון אחרי שנתיים של כאוס פוליטי הייתה חלשה, וכי נדרש עוד זמן כדי להתחיל לראות את פירות השינוי"[6]. כך, למשל, הקיצוצים שא-סיסי עומד לבצע יגרעו מהלגיטימציה שלו ביתר שאת. לפי דורון פסקין מ"גלובס" (שערך ניתוח של הקונטקסט הכלכלי להסכם האזורי), א-סיסי עלול למצוא את עצמו ללא תמיכה מצד הציבור המצרי.

לגיטימיות מעורפלת? א-סיסי (תמונת ארכיון. kremlin, CC BY 4.0, cropped).
לגיטימיות מעורפלת? א-סיסי (תמונת ארכיון. kremlin, CC BY 4.0, cropped).

עם זאת, יש להתייחס לדברים במישור רחב יותר ולבחון גם את האווירה הכללית השוררת במזרח התיכון, המעדיפה לרוב את היציבות על פני הדמוקרטיה, גם אם המחיר הוא הגבלת חופש הביטוי בנוסחו המערבי המקובל. חברת Penn Schoen Berland ערכה לא מכבר את הסקר השמיני במספר מדינות במזרח התיכון: חמש שנים מאז תחילת האביב הערבי, נראה כי רוב הצעירים מעדיפים יציבות על פני דמוקרטיה, ומראים פחות תקווה בנוגע ליציבות האזורית. לפי NRG, "רק 36% מהצעירים הערבים העידו כי הרגישו שהעולם הערבי התעצב לטובה בעקבות ההפיכות, כאשר ב- 2015 72% מהנשאלים העידו כך"[7]. יש לציין, כי מדובר בסקר דעת קהל עולמי בממדי ענק, המשקף את דעתם של כ- 200 מיליון צעירים ערביים במזרח התיכון בגילאי 24-18.

ממצאים נוספים שבלטו בסקר: רבים איבדו את אמונם בדמוקרטיה ובאביב הערבי, וכ- 50% מהצעירים רואים בדאע"ש את הבעיה המרכזית באזור. לפי הסיטואציה החדשה המתוארת כאן, נראה דווקא כי היציאה של א-סיסי כנגד העיתונאים המצריים לא תגרע מהלגיטימיות שלו, ומכאן שיש יותר סיכוי למיזם שלו לגבי השלום האזורי.
[1] רועי קייס (10/04/2016) על החשבון: מצרים ויתרה לסעודיה על שני איים, בתוך Ynet.
[2] Walt Curnow (11/05/2016) Egypt's Military Regime Tightens Noose on Country's Media Freedoms, in ABC-News.
[3] צבי בראל (08/05/2016) עיתונות מצרית באזיקים, בתוך הארץ.
[4] Daily News Egypt (11/05/2016) Lawyers, Doctors, and Engineers Protest in Solidarity with Journalists.
[5] Gamal Essam El-Din (18/04/2016) Egypt Parliament Warns Media against 'Exceeding Limits' of Freedom of Speech, in Ahram-On-Line.
[6] דורון פסקין (15/03/2016) מצרים: תנועה איטית בתעלה ולירה חלשה מסכנות את הנשיא א-סיסי, בתוך גלובס.
[7] סוכנויות הידיעות (12/4/2016) צעירי ערב לא מאמינים בדמוקרטיה ומתנגדים לדאע"ש, NRG.

ד"ר יבגני קלאובר הוא פרשן פוליטי, חוקר ומרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים בסכסוכים אתניים, בדמוקרטיות בהתהוות ובפוליטיקה השוואתית.