מוחמד דחלאן יורה לכל עבר: עבאס ובניו – מושחתים; ארדואן – לוליין מלים

האתר הירדני "עמון" פרסם שלשום ראיון נרחב עם מוחמד דחלאן, בכיר פת"ח המצוי בשנים האחרונות בסכסוך חריף עם יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן).

דחלאן מואשם על ידי אבו מאזן בחתירה תחתיו ובניסיון להדיחו. בסוף 2011 הוא סולק באופן סופי מתנועת הפת"ח, ובהמשך הועמד לדין שלא בפניו בבתי משפט של הרשות. במאי 2014 הוא נידון לשנתיים מאסר, לאחר שהורשע בהעלבת מוסדות הרשות הפלסטינית (בעקבות ראיון בו טען כי כוחות הביטחון של הרשות מגינים על המתנחלים בגדה המערבית).

בשנים האחרונות דחלאן שוהה באיחוד האמירויות הערביות, ובנוסף לעסקיו השונים הוא משמש כיועצו הבטחוני של יורש העצר האמירותי.

דחלאן (תמונת ארכיון. מקור: Elhajm, wikicommons, CC BY-SA 4.0)
דחלאן (תמונת ארכיון. מקור: Elhajm, wikicommons, CC BY-SA 4.0)

עיקרו של הראיון שערך הכתב סמיר אל-חיארי עם דחלאן באבו דאבי הוקדש לשאלת היחסים הטעונים בינו ובין אבו מאזן. הבכיר הפת"חווי הגולה, שהגדיר בעבר את הראיס הפלסטיני כאסון לעמו, מוסיף לרזומה שלו עוד שלל של אמירות אנטי-עבאסיות, אותן מכנה הכתב "מתקפה חסרת תקדים".

בנתחו את גורמי המשבר העובר על העם הפלסטיני, דחלאן מזכיר בחטף את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שלדבריו "אינו רוצה בשלום, אינו מאמין בו ואינו מאמין בפתרון שתי המדינות". לעומת זאת, את אחריותו של אבו מאזן הוא מפרט בהרחבה יתירה: הוא מכנה אותו "ראיס בלתי חוקי" שתקופת כהונתו תמה מזמן, וכמי שאף אחד בעולם הערבי ומחוצה לו אינו מכבד אותו ואת הרשות בראשה הוא עומד.

דחלאן טוען, כי המשטר הפוליטי הנוכחי של הפלסטינים חסר חזון. הוא לועג להנהגת הרשות באומרו כי היא מתפקדת כלא יותר מ"משרד לפיתוח חברתי". הוא יוצא נגד הפיצול השורר בין אבו מאזן ובין החמאס – פיצול שישראל היא הנהנית ממנו.

הפתרון, אליבא דדחלאן, הוא "לחזור ללגיטימיות, לחוקה, למשטר, לרצון העם". הוא קורא להקמת ממשלת אחדות לאומית שתכלול את כולם – כולל החמאס. ממשלה זו תתפקד כממשלת מעבר "עד שנערוך בחירות ונחדש את הלגיטימיות לפרלמנט, לרשות ולראיס מדינה".

דחלאן אינו אופטימי: הכדור נמצא כעת במגרשו של אבו מאזן, לא של החמאס. אך אבו מאזן מרוצה מהמצב הקיים, ואינו רוצה בממשלת אחדות: "איזה מין ראיס זה שנמצא בעמאן יותר מאשר ברמאללה?".

280615G03
בעמאן יותר מאשר ברמאללה? אבו מאזן (תמונת ארכיון, נחלת הכלל)

דחלאן מדגיש, כי אינו שואף למשרת הראיס, אינו רוצה בה ואינו פועל להשיגה. זאת למרות שבמשאלי דעת קהל שונים הוא מוצג כמוביל בין המועמדים האפשריים לרשת את אבו מאזן. הוא טוען כי עבאס עסוק באובססיביות בשאלת הירושה, ומגדיר את יחסו של הראיס אליו כ"תסביך": "כל שמעניין אותו הוא כיצד למנוע ממני להיות אחריו [= לרשת אותו]".

לדעת דחלאן, יש לבנות את מוסדות המדינה, וכל מנהיג שייבחר צריך להיות חלק מהנהגה קולקטיבית: "עידן המנהיגים (במקור: זועמא) הלך לבלי שוב לעולם".

דחלאן גורס כי המולדת הפלסטינית אינה מעניינת את עבאס, ורק בניו נמצאים בראש מעייניו. הוא מאשים את משפחת עבאס בשחיתות כלכלית: לטענתו, מתוך מיליארד ו- 400 מיליון דולר שהועברו על ידי סלאם פיאד לאבו מאזן מכספי הרשות לאחר מותו של יאסר ערפאת – 600 מיליון דולר 'נעלמו'. הוא מציין, מבלי להרחיב, כי בניו של עבאס – שהועסקו במנגנון הרש"פי במשכורת חודשית של 5000 דולר – מחזיקים כעת ברכוש ששוויו למעלה מ- 300 מיליון דולר, אותו עשו "על גבו של העם הפלסטיני והרשות שלו".

מדבריו של דחלאן עולים ניחוחות של געגוע לתקופת שלטונו של יאסר ערפאת, שמאז מותו "אנחנו בוואקום. אף אחד אינו יכול למלא את החלל של אבו עמאר". לדבריו, מאז מות ערפאת תם עידן אוסלו. הוא יוצא נגד "הדבקות [של הרשות הפלסטינית] באוסלו ובהחלטות השקריות", וסבור כי יש לבחון מחדש את התכנית המדינית של הפלסטינים. דחלאן מאשים את אבו מאזן בביצוע שגיאות, האחרונה שבהן התעקשותו (בסוף דצמבר 2014) ללכת להצבעה במועצת הביטחון של האו"ם על הצעת החלטה הקוראת לסיום הכיבוש הישראלי בשטחי הגדה המערבית בהתאם ללוח זמנים מוגדר – כל זאת למרות העצות נגד מהלך זה אותן קיבל מ"הערבים והאוהבים". הוא סונט באבו מאזן כי בניגוד למצב היום, בו "אין דיפלומטיה ואין פעילות פוליטית", "בימי אבו עמאר ידענו מה רצינו, היה לנו אג'נדה…".

דחלאן אינו חוסך את שבט לשונו גם מאיראן ומטורקיה, ובעיקר מהנשיא הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן: לגירסתו, שתי מדינות אלו רק מדברות ולא עושות דבר למען הפלסטינים: "תנו לי מסגד, בית ספר, בניין או בית חולים שנבנו על ידן. ארדואן מוכר דיבורים. הוא חושב את עצמו לעומר בן אל-ח'טאב [הח'ליפה השני מבין ארבעת "הח'ליפים ישרי הדרך", יורשיו הראשונים של הנביא מוחמד. בתקופת עומר התרחב שטחה של המדינה המוסלמית – שהפכה לאימפריה – ועוצבו קווי היסוד הארגוניים שלה].

חליפה חדש-ישן? ארדואן VOA, נחלת הכלל)
ח'ליפה חדש-ישן? ארדואן (VOA, נחלת הכלל)

דחלאן מוסיף, כי קשריה המודיעיניים והבטחוניים, המדיניים והכלכליים של טורקיה עם ישראל חזקים ומצוינים, וכל הדיבורים האנטי-ישראליים הינם בגדר ססמאות בלבד, "לוליינות ארדואנית חלולה".

בניגוד לאיראן וטורקיה, מי שעושים בפועל למען הפלסטינים הם נשיא מצרים א-סיסי ואיחוד האמירויות הערביות. דחלאן 'מוכר' בהתלהבות את חלקה של האמירויות בסיוע הממשי לפלסטינים, אותו היא עושה, לדבריו, ללא היסוס. הוא מציין את חלקה בהענקת 5000 דולר למשפחותיהם של ההרוגים ברצועת עזה, שמצאו את מותם במהלך הלחימה מול ישראל בקיץ שעבר. בהקשר זה הוא מבהיר כיצד הוא רואה כעת את תפקידו בזירה הפלסטינית: "לסייע לעם המדוכא שלנו… זו חובתי הראשונה, בפרט לתמוך במשפחות השהידים שבתיהן נהרסו והן נעקרו וגרות עדיין בבתי ספר מבלי שעבאס ינקוף אצבע". דחלאן משבח גם את ירדן על תמיכתה המתמשכת בעם הפלסטיני.

ועוד מספר מכתמים מלשונו של דחלאן: הוא מסרב אמנם להתייחס באופן ישיר לפרשת ג'יבריל רג'וב וההצבעה לנשיאות פיפ"א [כזכור, יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית רג'וב הואשם בירדן כי הצביע עבור מועמדותו של ספ בלאטר ולא עבור הנסיך הירדני עלי. רג'וב הכחיש, והאשים את ישראל ודחלאן בהפצת השמועות אודותיו]. עם זאת, דחלאן טורח להגדיר כמבישה את העובדה ש"ערבי יעדיף [אדם] מערבי כל שהוא על פניו של ערבי".

דחלאן חוזר בראיון לוועידת קמפ דיוויד 2000, שנסתיימה בכישלון צורב של הניסיון להגיע להסדר קבע בין ישראל והפלסטינים. הוא טוען כי ראש ממשלת ישראל דאז אהוד ברק טמן "פח" לנשיא ארה"ב ביל קלינטון וליאסר ערפאת, ומוסיף כי מדובר ב"פשע המדיני הגדול ביותר" אותו ביצע ברק. דחלאן מנקה את קלינטון לחלוטין מאחריות לכך, ואומר כי כוונותיו היו כנות.

הראיון מפנה גם מבט אל מעבר למישור הפלסטיני. ביחס למלחמה המתנהלת בשנים האחרונות בסוריה, דחלאן סבור כי היא עוד לא החלה, והמצב יחמיר לאחר ירידתו של בשאר אל-אסד מהבמה. לדעתו, המשבר הסורי יוכל להיפתר אך ורק בהסכם סעודי-רוסי-אמריקני.

את "האביב הערבי" רואה דחלאן כ"מזימה הגדולה ביותר כנגד האומה, בחסות אמריקנית" – מזימה שנועדה להרוס את מדינות ערב, לא רק להפיל את משטריהן: "זה לא אומר בהכרח שאני נגד שינוי משטרים או מגן על מי מהם". ועוד נבואה פסימית מפיו של דחלאן לגבי המתרחש במדינות אלו: "התקווה אבדה… תידרשנה שנים ארוכות כדי להחזיר את המדינות למה שהיו – ומאות מיליארדי דולרים".