פובליציסטים ירדנים על פרשת רג'וב: ההיבט הפוליטי

פרשת ג'יבריל רג'וב והבחירות לנשיאות התאחדות הכדורגל העולמית פיפ"א ממשיכות להעסיק את ירדן.

בסוף השבוע שעבר כשל הנסיך הירדני עלי בן חוסיין בהתמודדותו מול ספ בלאטר על התפקיד, בבחירות שנערכו במהלך קונגרס פיפ"א שנערך בציריך שבשווייץ. הרחוב הירדני ואמצעי התקשורת בירדן תקפו בחריפות את יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית ג'יבריל רג'וב על שלא הביע תמיכה פומבית בנסיך, והאשימו כי אף הצביע עבור בלאטר. רג'וב הכחיש את ההאשמה, וטען מי מדובר בשמועות המופצות על ידי ישראל והבכיר הפלסטיני מוחמד דחלאן. יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן נאלץ להיחפז אתמול לביקור פיוס בביתו של הנסיך בעמאן.

לא כולם במדיה הירדנית אוהבים את ה'עליהום' על רג'וב. במאמר המתפרסם היום באתר "א-ראד", יוצא פאהד אל-ח'יטאן נגד "מסע השנאה", כהגדרתו, המנוהל נגד רג'וב. הוא אינו מתווכח עם 'מסד הנתונים' העובדתי המוצג על ידי הצד הירדני לגבי התנהגותו של רג'וב בפרשה, אך תוהה מדוע חיצי הביקורת מופנים אך ורק נגדו, בעוד התאחדויות הכדורגל של רוב מדינות המפרץ הודיעו במפורש כי לא יצביעו לנסיך ותמכו בקמפיין של בלאטר "בכסף ובדיפלומטיה": "אף אחד מהכותבים, מהפרשנים ומהקהל הרחב של הרשתות החברתיות לא העז להפנות ביקורת פומבית כלפי מדינות המפרץ".

לטענת אל-ח'יטאן, הסיבה ליחס זה של איפה ואיפה ברורה לכל:

"מדינות המפרץ והנהגותיהן, אפילו אלו הספורטיביות, הינן קו אדום ביחס לירדן – שאסור לחצותו. ומי שמעז – גורלו כלא, כפי שאתם יודעים. מדינות המפרץ תומכות בירדן מבחינה כלכלית, ואין זה מהאינטרס שלנו לפגוע ביחסינו עמן כדי שלא נאבד את תמיכתן. בעוד ג'יבריל רג'וב והרשות הפלסטינית – אין עלות לביקורת עליהם.

הם הצד החלש במשוואה. רג'וב מחזיק במספר לאומי ירדני [=אזרחות], ואינו יכול לעבור לפלסטין אלא רק דרך ירדן. הבה, אם כן, נעניש אותו על מעשהו הנתעב, ונעניש עמו את הרשות הפלסטינית ואת כל בני העם הפלסטיני בארץ הכבושה".

כך מצאה עצמה הציבוריות הירדנית ברובה עסוקה ב"חגיגת עלבונות הדדיים, שג'יבריל רג'וב הינו רק פרט קטן בה". חגיגה בה נטלו חלק מרכזי "הירדנים ממוצא פלסטיני, המחניפים למדינה באופורטוניזם מוגזם כדי להוכיח שהם ראויים לנאמנות".

אל-ח'יטאן מסיים: "ישראל יכולה להיות גאה בהישגה".

ג'יהאד אל-מנסי כותב [היום, גם כן ב"א-ראד"] ברוח דומה לזו של אל-ח'יטאן, אך תוך כדי הרחבת היריעה. הוא יוצא נגד הגל שפשט באמצעי המדיה השונים בירדן לאחר הבחירות לנשיאות פיפ"א: גל של "שנאה לאחר ודחייתו, דיבה, השמצה ופגיעה לא [רק] באדם מסוים אלא בעמים ובמדינות". הוא מוחה במיוחד כנגד שרים לשעבר, מובילי דעת קהל ופוליטיקאים שהצטרפו לגל עכור זה, ו"כתבו באופן הסותר את החוקה שלנו, שחלקם נשבעו בעבר לשמור עליה".

לדברי אל-מנסי, הסיפור חורג מעבר לסוגיה הנקודתית של הבחירות לנשיאות פיפ"א:

"הפוליטי, הספורטיבי והאישי התערבבו זה בזה. הפצת שנאה אזורית ומתבדלת. שאם לא כן – כיצד יכולים אנשים להשיק ברשתות החברתיות האשטאג מתבדל ומסתגר האומר 'אני ירדני, לא ערבי'? הם שוכחים שבכך עברו על הסעיף הראשון בחוקה, האומר: 'הממלכה הירדנית ההאשמית הינה מדינה ערבית עצמאית בעלת ריבונות, שאין לחלק את אדמתה או לוותר על אף שעל ממנה. העם הירדני הינו חלק מהאומה הערבית…". איך ניתנה רשות לאלו לעבור על החוקה, וכיצד ניתנה רשות לאחרים לשחק בפסיפס המולדת הירדנית האחת?"

ועוד כותב אל-מנסי:

"הללו הזורעים שנאה שכחו, למרבה הצער, כי צבאנו נושא על מצחו את ססמת 'הצבא הערבי', וכי האידיאולוגיה של העם הירדני הינה ערבית אחדותית. נכון שאנו יכולים לנזוף באחר ולכעוס על התנהגותו, אך לעולם לא לעקור עצמנו מסביבתנו ולא להפיץ שנאה…".

לדעת אל-מנסי, התופעה שנתגלתה בפרשת רג'וב מהווה תופעה מסוכנת שאסור לשתוק עליה. היא צריכה להיות בבחינת "פעמון אזהרה לכולנו, אזהרה אמיתית הדופקת בחוזקה על קיר השתיקה". יש לדון בה, לגנותה ולחוקק נגדה חוקים חדשים, וליישם את אלו הקיימים כבר. הוא קורא להוצאת "כרטיס אדום בפניו של כל מי שזורע מחלוקת [במקור: פיתנה] אזורית או עדתית בלבנת המולדת האחת, או הרוצה לבודד את ירדן הערבית מערביותה".