פובליציסטיקה פלסטינית בעקבות פיגוע ההצתה בכפר דומא

המדיה הפלסטינית סוערת בימים האחרונים, בעקבות פיגוע ההצתה בכפר דומא, דרומית לשכם, בלילה שבין חמישי לשישי. בפיגוע נשרף למוות התינוק עלי דואבשה, ובני משפחתו נפצעו אנושות. הפובליציסטים השונים מגיבים ב'אש', אותה הם יורים ממקלדותיהם לכל הכיוונים ובמישורים שונים. הנה מספר דוגמאות.

במאמר שפורסם אתמול ביומון הרשות הפלסטינית "אל-חיאת אל-ג'דידה", כורך עומר חלמי אל-רול את הפיגוע עם הצהרתו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו על בניית 800 יחידות דיור בגדה המערבית, הצהרה שנועדה לדברי הכותב "לספק את החמדנות של המתנחלים". הוא מפנה אצבע מאשימה לעבר המערב, המאפשר לישראל את המשענת הדרושה לביצוע פיגועים כאלו:

"מדיניות ימנית קיצונית זו של ממשלת נתניהו, יורשתם של הנאציזם הגרמני והפאשיזם האיטלקי, אשר חידשה את לידתה על החורבות, הגופות והדם של בני העם הערבי הפלסטיני, לא היתה מתעצמת ומתלקחת באדמה הערבית הפלסטינית לולא השתיקה והתמיכה של אמריקה, אירופה והעולם כולו, כולל אנשי המשטר הערבי הרשמי".

אל-רול טוען, כי "המתנחלים הפאשיסטים" אמנם ביצעו בפועל את ההצתה בדומא, "אך שותפיהם ידועים בראש ממשלת ישראל, בצילה של שתיקה אמריקנית ואירופית…". לדבריו, "ישראל הפאשיסטית והנאצית עומדת מעל החוק הבינלאומי רק הודות למדיניות הסטנדרטים הכפולים של המערב בכלל ואמריקה בפרט".

אל-רול אינו קונה את הצהרות הגינוי וההוקעה כלפי ישראל ותוקפנותה. אלו נועדו, לטעמו, אך ורק "לכסות על  קשירת הקשר של העולם המערבי עם ישראל":

"[שהרי] עולם [זה] נשען בבניין הציוויליזציה שלו על ההתנחלות הקדומה והחדשה, והוא רואה בישראל המשך למדיניות החלוקה והפיצול שלו כלפי עמי האומה הערבית. זאת בנוסף לתפקידה [של ישראל] כתעלה קדמית בשירות מטרות המערב ככלל ואמריקה בפרט, אשר לא חדלה מלהיות מתואמת עם המדיניות הגיהנומית הישראלית, ומספקת לה את כל סוגי התמיכה והסיוע".

ריזקה מנצל את ההזדמנות כדי לקרוא לאירופה לבדל את עצמה ממדיניותה של ארה"ב: אם היא רוצה להוכיח כי "היא נגד ההתנחלות הישראלית, מעוניינת בפתרון שתי המדיניות בגבולות ה- 4 ביוני 1967, ובשיבת הפליטים הפלסטינים לארצם ולבתיהם בגליל, במשולש ובנגב" – על מנהיגיה לפעול להעמדתם לדין של מנהיגי ישראל בפני בתי הדין האירופים ובית הדין הפלילי הבינלאומי, להטיל על ישראל סנקציות כלכליות ודיפלומטיות שתובלנה אותה לשאת במחויבויות הנובעות מתהליך השלום ומפתרון שתי המדינות, ולספק הגנה בינלאומית לעם הפלסטיני.

במאמרה בעיתון הפלסטיני "אל-איאם" היוצא לאור ברמאללה, תוהה היום רימא כתאנה נזאל מי יהיה "המנה הבאה של התליין". לדידה, אף ילד פלסטיני אינו מוגן כל זמן שנתניהו "מחלק גפרורים למתנחלים ולבעלי בריתו מ'הבית היהודי' ו'החרדי'". היא קוראת לכינונה וליישומה בפועל של אסטרטגיה לאומית, וזאת כדי שהרצח של דואבשה לא יהיה לשווא כפי שאירע עם רציחתו בקיץ שעבר של הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר.

עבד א-נאסר א-נג'אר מפנה (במאמרו אתמול) את תשומת הלב לחוסר האיזון המתבטא בתגובה הפושרת ל"טרור המתנחלי" לעומת התגובות החדות והנמרצות לפיגועים המתבצעים כנגד מתנחלים. הוא מונה בפירוט רב את צעדי התגובה הישראלים שהיו ננקטים "אם במקום משפחת דואבשה זו היתה משפחה של מתנחלים" – בין היתר, לדבריו,

"הריסה מיידית של בתי המבצעים [של הפיגוע] לאחר רציחתם והתעללות בגופותיהם… הכרזה על בניית מאות יחידות התנחלות… עונשים קיבוציים לתושבי האזור מכל הסוגים… [בעוד] המתנחלים הרוצחים והטרוריסטים יעשו שמות באזור, יהרסו מכוניות ובתים, ישרפו חוות, יכרתו עצים, יהרגו חיות…".

לכך יש להוסיף קמפיין תעמולה שינהלו המתנחלים ברחבי העולם כנגד הטרור הפלסטיני.

לעומת זאת, במקרה של משפחת דואבשה יש לצפות – לדעתו – לימים ספורים של הודעות גינוי, שלאחריהם "הדברים ישובו לקדמותם, והטרור המתנחלי ישוב ויכה מחדש".

הכותב תולה את ההבדל התהומי בין שתי הסיטואציות בכך ש"השרים בממשלת המתנחלים הטרוריסטים יכולים לפעול… ליצור עובדות בשטח… ולא רק להוציא הודעות".

"אך, מה באשר לרשות הפלסטינית בכלל והממשלה הפלסטינית בפרט? מהם הצעדים המעשיים שהם יכולים לנקוט מול פשע נתעב זה? האם התגובות הרשמיות תסתפקנה בהודעות גינוי ובקריאה לעולם לעמוד לצד העם הפלסטיני מול הטרור המתנחלי?

הכותב עונה על שאלותיו אלו בקריאה שלא להסתפק בגינויים בלבד, שעלולים לעודד "ארגוני טרור מתנחליים לעוד פשעים מתוכננים ושיטתיים". מהי, אם כן, דרך הפעולה הרצויה?

"תארו לעצמכם, למשל, אם קבוצה של מתנחלים פושעים היתה פורצת לכפר פלסטיני ושורפת מסגד. לו קבוצה זו היתה נשרפת בתוך המסגד או הבית אליו פרצו – האם היו שבים לבצע זאת?

למען האמת, אנו זקוקים היום מאוד לתוכנית [בכדי] להתמודד מול פשעי המתנחלים לכל צורותיהם. אחרת – נהפוך לבעלי חיים המובלים לטבח.

נכון, אנו שואפים לשלום צודק. נכון, אנו שואפים לחיות במדינה עצמאית. נכון, אנו נקבל ויתור על שני שליש של פלסטין כדי שבנינו יחיו רחוק מהמוות בשריפה, בהפצצה וברצח. אך זה לחלוטין לא אומר שאנו נובל למותנו בדרך הטרור המתנחלי.

היום, כל הכוחות הפלסטינים נדרשים לגבש אסטרטגיה כוללת המסוגלת לפעול נגד הטרור המתנחלי. ללא זאת, צפו לפשע אחרי פשע של רוצחים גזענים אלו".

ועוד מ"אל-איאם": ראמי מהדאדי במאמרו אתמול סבור, כי מול "הפעולה השיטתית של המתנחלים" נגד הפלסטינים יש לנקוט "בדרכים שיטתיות" ולא להסתפק במדיניות של תגובה בלבד. הוא שם את הדגש באסטרטגיה התקשורתית הפלסטינית, הלוקה לדעתו בחסר רב. הוא קורא לריכוז מאמץ כלל-פלסטיני, ל"חשיבה מחוץ לקופסה" ולדרכי פעולה שאינן מסורתיות הלוקחות בחשבון את העובדה שהעולם השתנה מאז 1948: מול "פריעת החוק שמבצע הכיבוש בכלל והמתנחלים בפרט", יש לנקוט במחשבה ובכלים "יוצאי דופן ובלתי שגרתיים". כל זאת כדי "להציג ולחשוף את אי האנושיות של המתנחל בנאציזם שלו, וזאת על ידי מעשיו".

מתוך נקודת המבט התעמולתית-תקשורתית, מהדאדי סבור כי "המסוכן ביותר במה שעושה המתנחל אינו רק המעשה הפושע אלא גם שינוי זהותו מזאב לטלה רך". התעמולה הישראלית מצליחה, לדבריו, להשפיע על דעת הקהל העולמית ולהפוך את הפלסטינים לטובחים ואת הישראלים לקורבן. לכן, האסטרטגיות התקשורתיות צריכות לפנות לעולם כולו, "ללא יוצא מהכלל". לשם כך יש צורך בהשקעה של מאמצים רבים במימד ההסברתי מצידם של השגרירים הפלסטינים והקהילות הפלסטיניות.

מהדאדי מציע דווקא להתחיל "ולהתמקד ביהודים בכל רחבי העולם, לשוחח עמהם בכל הדרכים, היות והיהודים הללו חייבים לשמש ככלי לחץ על הכיבוש ולא לאפשר לו להפוך אותם לתומכים של מדינה גזענית זו ולאחר מכן להביא אותם אליה".

מהדאדי מסיים את מאמרו בהצעה קונסטרוקטיבית נוספת למהלך ההסברה הפלסטיני הרצוי במישור הבינלאומי: יש להציג את המתנחלים כאיום וכסכנה מבחינות שונות – לא רק כמי שגונבים את האדמה הפלסטינית, מקימים התנחלויות ומשתלטים על המקורות הטבעיים, אלא גם כמי שמהווים סכנה לחייהם של התושבים הפלסטינים, וכמכה קטלנית לאפשרות הקמתה של מדינה פלסטינית.

"המתנחלים הם היחידים החושפים את המסווה מעל פרצופה האמיתי של הציונות – בשל פריעת החוק שלהם, התחמשותם הקבועה והגידול בהתנחלויות".

נעבור לעיתון העזתי-חמאסי "פלסטין". עיסאם שאור מלין היום על "המצפון הערבי הרשמי" שאינו זע נוכח "הפשע, העולה בכיעורו על פשע שריפתו של החייל הירדני מועאז אל-כסאסבה [שנשרף למוות בתחילת השנה על ידי ארגון דאע"ש]". הוא תוהה מדוע העולם הערבי פועל נגד "הדאע"שי הערבי" בעוד הוא שותק מול "הדאע"שי הישראלי". לדעתו, המהירות בה פעלו נתניהו וגורמים נוספים בישראל ובמערב לגנות את הפיגוע ולהגדירו כטרור הינה בבחינת "ניסיון נואש להפחית את הזעם הפלסטיני, [זאת] בשל ידיעתם כי פעולות ההתנגדות בגדה המערבית [הינן] במצב של הסלמה מתמשכת, וכי פשע כמו זה יפתח את שערי הגיהנום על צבא הכיבוש והמתנחלים".

ואילו יוסוף ריזקה, בטורו היומי בעיתון זה, מלין היום על המדיה הערבית והאסלאמית בשל ההיסוס שלה להשתמש במינוח ברור בנוגע לפיגוע בכפר דומא ולפיגועים דומים של יהודים כנגד אזרחים פלסטינים.

ריזקה טוען, כי "האסטרטגיה של הערבים, הפלסטינים והמוסלמים אינה מבוססת על עוינות לדת היהודית ולא על עוינות ליהודים כיהודים, אלא על עוינות לציונות כתנועה יהודית לאומית תוקפנית, מפני שהיא כבשה את פלסטין ותקפה את מדינות ערב". מכאן נובע, לדבריו, השימוש שעושה המדיה הפלסטינית והערבית במונח "ציונות" במקום במונח "יהדות" כדי להבהיר את אופיו של המאבק. היא אף מרחיקה לכת, כאשר את המלה "יהודים" היא מסווה במלה "מתנחלים". ריזקה סבור כי מדובר בטעות יסודית שאין לה הצדקה, היות והיהדות היא המכנה המשותף המאחד בין כל המפלגות הציוניות בישראל:

"מהו הקו המפריד בין המתנחל והיהודי בפלסטין הכבושה? התקשורת הפלסטינית והערבית שלנו מעדיפה לומר 'קבוצה של מתנחלים ישראלים שרפה את התינוק דואבשה ומשפחתו'… ואומרת כי על העולם להתעמת עם הטרור של המתנחלים, וכאילו המתנחלים אינם יהודים, וכאילו התורה היהודית אותה מפיצים הרבנים בין הצעירים היהודים איננה אחראית לטרור שלהם".

ריזקה ממשיך ומרחיב את השקפתו המינוחית:

"המתנחלים אשר שרפו ורצחו בדם קר הם יהודים, והם ביצעו את פשעיהם מתוך אמונה בנכונות מעשיהם, והם מבצעים במדויק את הוראות הרבנים – מכאן שאנו מול טרור יהודי, לא טרור מתנחלים. אנחנו מול טרור של היהודים הקיצונים, לא טרור של מתנחלים הגרים בגדה בצורה בלתי חוקית. מיהו המתנחל בירושלים ובגדה? זהו היהודי האידיאולוגי הקיצוני ביותר, הכפוף ביותר לתורה ולהוראות הרבנים".

הפיגוע בסוף השבוע, כמו שריפתו של הנער הפלסטיני אבו חדיר בקיץ שעבר, בוצע "בשם התורה ובשם היהדות… המניע לרצח ולשריפה לא היה סכסוך על רכוש וגאוגרפיה שיש לה קשר להתנחלות, אלא היה שנאה דתית ואתנית".

בהתאם לכך, ריזקה פונה בקריאה למדיה הערבית לשקול מחדש את המינוחים בהם היא משתמשת: יש לומר ש"קבוצה של יהודים טרוריסטים שרפה את התינוק עלי דואבשה".

ולמי שחושש, שיש בקריאתו זו משום קריאה למלחמת דת – ריזקה מבהיר, כי מלחמה זו היא כבר עובדה קיימת אצל היהודים, במדיה שלהם ובפעילותם המתמדת בשטח:

"כאשר היהודים כבשו את פלסטין, הם כבשוה ממניעים דתיים, וכאשר גירשו את אבותינו בכוח הנשק מאדמתם וממולדתם, הם גירשום ממניעים מקראיים. הקוראן דיבר על היהודים ולא דיבר על ציונים ומתנחלים".